[ליצירה]
אולי כי השיר עצמו מבולבל..
הייתי משפצר אותו.. אלולא היה בן 3 שנים, בתקופה דאז - כך הרגשתי.
רק אוסיף כי זו מערכת יחסים אמביולנטית ולא כ"כ מועילה. לא כיום בכ"א.. בניינטיז היא הייתה שגעון!
[ליצירה]
כן. לפעמים חמניה אחת גוברת על כל שירי המחשבות והטרוניות האנושיות ומסלולי ופתילי המוח שהשירה המודרנית כל כך רהוטה בהם.
ואני - חושבת "חמניה" - ומיד יש לי אור בעיניים והתעלות בלב.זאת צריכה להיות עבודתו של שיר וזה מה שעושה לי החמניה. מי שלא ראה חמניה לא ראה דבר נפלא מימיו.
[ליצירה]
הרבה אמנים יהודים נכחדו בזמן השואה
חלקם, נוצלו טרם שנשלחו ברכבות לשרפה
אכספרס, למחנות השמדה
ויונת ההומניות, האנושיות אייה? נכחדה .
לא הבנתי את המילה בְּאֹגֱנַת
תודה
[ליצירה]
[ליצירה]
לקריאתי
שַׁחַר גּוֹעֵשׁ בֶּטוֹן הָמֱמַלְצֵר,
ניקוד המילה השלישית מאיר נחרצות דו-משמעות
ל- בְּטון,
ול- בֶּטון
טון ממלצר
או בֶּטוֹן ממלצר שבשתיהן טמונה מחאה ותחושה כבדה.
מצד אחד ריקנות - גרוד קליפת הראש
מצד אחר - איים - בדידות ואגו כל אדם לעצמו.
והנוף הן הנוף הציורי והן הנוף האנושי מאיים על שלום הדובר.
שירך בקול העלם ה-י' מיותרת אם אני מבינה נכון את שירך
כתיבתך מעניינת, תודה
אמילי
[ליצירה]
ואולי זה בוקר אחר, להשכים עם שחר לגן, לעבוד בזיעת אפיים, ולתת קולנו בשיר...
באלי רק להגיד שאהבתי איך שהכאב כתוב כאן,
שאהבתי: מול, ב-, על, כּ-
שכאבתי אותה משלחת, מזרזפת, ממלמלת,
ככה מבוקר עד ערב, פשוט כואבת
ואת הדובר הסופג ומרחיק, ושותת מעוד לילה נצחי,
מתייסר בבדידותו.
קורע לקרא אתזה, בחיי--------
וליד השוקת הזו, כמה קטנוני לדבר על הניקוד, אבל שים לב פאתוס.. מתאים לך לדייק...
וכן, ולוואי וזה בוקר של זהב מתפרץ למעונך
בחדוות ניגונים ופכפוכים
כּנרת~~
[ליצירה]
רב תודות לך אלקטרומאן.
אתן זרזיף רמזוני זעום:
"שמלתך קצרה מלהושיע":
שמלתה קצרה [הטיה] ל"ידך קצרה מלהושיע", אלא שפה, לצער הנמען-השמלה אכן קצרה.. מלהושיע. [או שמא שמלתך קצרה מלהופיע?]
אם הבחנת, כותב השורות שרוי במין עצב-חרדוני-קנאי, וכשהוא מדבר, הוא מדבר בקצרה, ובאנחה. [לכן הפיסוק הרב וקוצר-הדיבור] ועל כן: אנא אנה, [פסיק, רווח גדול, אפשר אף אנחה, ואז חוזר בשנית על תחינתו] אנא.
עניין החריזה מסתיים במפיק [נקודתי] חסר ותו לא.
המון תודות,
פאתוס.
[ליצירה]
נהדר.
אם הבנתי נכונה את השיר, אזי שאבתי ממנו קורת רוח, וכדלהלן:
כמובן, וי"ו ההיפוך, הפיכה של עתיד לעבר/עבר לעתיד.
מאבל ויגון של חורבן הבית, הפיכתו בעזרת וי"ו החיבור לחג אהבה, את הבית אשר נחרב אנו מקימים מעפר, בנין זוגי עדי עד אשר שכינה שורה שהרי "זכו שכינה ביניהם" והמשמחם כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים וכו'.
וָו הַחִבּוּר
אֵלֶיהָ
שֶׁאֵינָה, בְּעֵינַי, רַק
רֶבַע יָרֵחַ
בעיניי רבע הירח התפרש כמשולש, שהרי רבע מירח מלא שווה למשולש.
משולש, הברית בין בני הזוג לאלו-הים.
בעניין הריח, א"א שלא להזכר בשירו של אלתרמן המכיל את המשפט הכ"כ טעון:
"מאגמיהם המים ניבטים אלינו שוקט העץ באודם עגילים ולעד לא תיעקר ממני אלוהינו תוגת צעצועיך הגדולים."
בברכת צלחה.
פאתוס.
[ליצירה]
קשה.
פעלתי כוחי בניתוח היצירה... אך נשמתה חמקה מבין ידיי, והמוניטור צפצף את אזניי בסטטיקה ממיתה.
ללא ספק ניסית להגדיר פה מחדש את עניין ה"ניגודים"
או שביכרת את נושא הקונפליקציה לעצמך, אני שלם עם זאת.
חריזה: נשמע ברקע ו- הדממה בקע - חרוז ? [היפכא, חרוז מועדף על מצלול ולא על הגייה. הווי אומר - חרוז כ: "רֶקַע-פַּנֶיךָ" עדיף על: "רֶקַע-נָקַע". למרות שהאותיות שונות - המצלול זהה.
כחזיז רועש את הדממה בקע. [אולי מרעיש את הדממה ? רועש הוא פועל תומך].
ונאלמה דומיה - אני מאמין שהתכוונת לדממה, הדממה נאלמה דומיה [?!].
על הס בייסורה לא אביע דעה מאחר ואין בכוחי להבין את השקלול על הצד הנכון.
בגדול, אין לי שמץ על מה מדובר... הכתיבה על סגנון ה"הייקו" [שיר יפני קצרצר]. בטוחני שחובבי ההייקו ימצאו ביצירתך המון משאני יכול להחכים.
המשיכי כך אסנת, ונשתמע.
פאתוס.
והחשכה כאורה.
הס בייסורה
[ליצירה]
אסנת :)
האחזה בשמך מתנוסס למול עיניי ולא אגיבה ?
מעניין לי מאד המשקל בשתי השורות הראשונות:
"נתבדו אותיות.
התרבו התעלומות,"
באותה מידה יכולת:
"התבדו אותיות.
נתרבו התעלומות," וכו'..
אך כדרך היוצרים, אין מילה, משקל, אות או תג ללא משמעות.
"אין משמעויות" הינה תוצאה של נתבדו אותיות. התרבו התעלומות, נמחקו השורות, לכן קסם לי יותר בקריאת "ואין משמעויות".
התאחו האותיות,
למילים ולשורות,
בעלות משמעויות.
משהו קרה פה, או שיש פה מחזור הטמעתי של מילים ואותיות, או שארע אשר ארע ונתן לחייך, או לכתיבתך נופך חדש.
אחזור לעיונים נוספים,
פאתוס.