[ליצירה]
תודה על המחמאה. כל השירים ב"לומדת לעוף" חיכו הרבה זמן, ארבע שנים בערך, כי בתקופה ההיא לא חשבתי בכלל לפרסם. וגם לא היה לי איפה ("צורה" היתה קיימת בכלל?)
[ליצירה]
איזו כתיבה חצופה, יומרנית ושחצנית!! כביכול - האדם ברא את עצמו ("לי יאורי ואני עשיתיני" - מי אמר למי?)וברא את אלוקים כדי לתת לעצמו גבולות ומשמעות. אכן, אחד מהמאפיינים של עקבתא דמשיחא. כן, גם הבלבול וגם השחצנות ובמיוחד החוצפה - בעצם מבשרים טוב!
[ליצירה]
זוית אחרת
ואולי זה לא נכון? - אולי להיות "אני" זה להיות ברגעים שאת רואה בהם שכחה? אולי אף פעם לא ידעת מי זאת את, וטעית להאמין שאת ה"יומיום הכאב, המרוט, העייף, המעוך" וכו', עד כדי כך שה"אני" השמחה, החיה, האופטימית, נדחית כמשהו חיצוני.
תשקלי את זה, שה זה נותן להסתכל על זה ככה...
[ליצירה]
זה עצוב. המשיכה הזאת דווקא לאנשים שדוחים אותנו. זו מין מחשבה (לא מודעת) כזאת, כאילו - "אני לא שוה כלום. אם אתה מקבל אותי, סימן שאתה שווה בערך כמוני, ואז אפשר לזלזל בך. לעומת זאת, אם אתה דוחה אותי - סימן שאתה שווה יותר ממני, ואז אני מעריך אותך ונמשל אליך". אם נאהב את עצמנו יותר זה לא יקרה...