בת 18; חובבת בלטריסטיקה על כל גווניה ושירה בפרט.
מעריכה ביקורת בונה.
עם פרישתה של אוטורפה (מוזת הליריקה) מחיי הליריים, מודיעה גם אנוכי על פרישתי מהאתר. :)
קישורים שאקח עימי
ציטוטים, אמירות
"הדבר היחיד שלמדנו מההיסטוריה הוא שלא למדנו מההיסטוריה דבר."
[ליצירה]
מניסיון-זה אפשרי...להתאהב בידיד זה למעשה יכול להיות הקשר הכי טוב בעולם כי הוא בראש ובראשונה מבוסס על חברות אמת ואחרי כל האהבה מה שנשאר בסוף זאת חברות...
[ליצירה]
אוי הכאב...אפשר ממש להרגיש אותו!כל כך מוחשי מתוך השיר...
תמיד אני חושב,האש היא דבר כל כך אבסורדי..כל כך לא ברורה,כמו הלב שלנו...היא יכולה לשרוף ולכלות כל מה שעומד בדרכה,ולהשמיד ולהרוג,כמו ליבנו בהאהבה...ומהצד השני,היא מחממת כשקר וטובה כשעצוב,מאירה כשחשוך וכשלא מוצאים את דרך הישר והטוב...היא הדבר הראשון שרואים אצל אהוב,האש הדולקת באישוניו,כמו אש אמיתית...שמוכנים להקריב הכל למענה...
הלוואי ונזכה כולנו לראות ולהצית רק את אש התמיד,האש הטובה והמאירה,שתדריך אותנו על דרך הישר והאמת,ושתמצא לנו אהבה קרובה לבוא...
והמתים אשר קראו את הדמעות הקרירות,עתה יוכלו להתחמם בצל אש של חיים,ויחייכו בקברם כשיראו את כל השמחה הפורצת כך,מתוך לב האדם...
תודה לך יולי!
[ליצירה]
קריאת הבית השני המליטה מפי אנקת תדהמה,
מה מושלם החרוז מה קולעת ההטעמה.
קראתי אותו ושניתי, והשיר כולו כמנגן,
לקול חלילך החורז בלי עמל עוד כהן וכהן
את המילים הקולעות ביותר לביטוי
מתוך נפשך בתוכה היופי מצוי.
[ליצירה]
אני כל כך אוהבת את החריזה הזו כשהשורה הרביעית יוצאת דופן בהתאמה. זה נראה כאילו חרוז "תקוע", אך למעשה הוא ממחיש את גודל הרעיון ומעצים את התיאורים שחזקים בפני עצמם בלאו הכי.
ה"אודה" הזו, כפי שכינית אותה הייתה יכולה לקבל עוד נופך אילו היית מכניס דמות מרכזית לתוכה, כדי שהקורא יוכל להתחבר לא רק לתיאור המלחמה הזוועתי אלא גם לאנשים הקטנים שעושים את המלחמה.
עוד נזכה לימים בהם לא יכתבו יותר שירים כאלה.
[ליצירה]
האנלוגיה של השיניים הנושרות לאהוב שעוזב- מצמררת משהו, אבל עם כל החוזק, היא ממלאה היטב את התפקיד שיעדת לה- עוצמה, זיעזוע. הזדהתי עימך מאוד. מצאה חן בעיני גם האנלוגיה הניגודית בין שני הבתים. היא ממחישה בצורה יוצאת דופן את כאבך.
נוסף לאהודות. תודה לך, וסופ"ש מקסים!
[ליצירה]
תודה..
ישי, אני מסכימה איתך, יש כאן המון מה לראות, אולי אף יותר מאשר שם. אך שם נולדתי ולעולם לא אוכל לשנות זאת.
ראיתי כאן המון, טיילתי בהמון מקומות, וחלקם פשוט יוצאי דופן ביופיים, אך לעולם לא אראה כאן מקומות בדומים למקומות בקייב.
בכל אופן כתבתי את זה ברגע כזה שהגעגוע פשוט אכל אותי מבפנים והייתי מוכרחה לשפוך את רגשותיי בדרך כלשהי, אך כאמור זה היה "רגע" כזה. בדרך כלל אני מרחיקה ממני את המחשבות האלה. בכל אופן, תודה רבה.
[ליצירה]
שיר מיוחד מאוד.
חשבתי מה אפשר לכתוב לאדם שהתקווה מתה עבורו...אז ככה:
אלוקים ברא אותנו שווים. הוא נתן לכולם אותן הרגשות, אותן התכונות ואותם הכישורים.
את מצאת בתוכך את כולם. מצאת בתוכך את הכוח, התקווה, חלומות, אהבה...אך את האמונה טרם מצאת. היא שם, עמוק עמוק בפנים היא שם. חפשי אותה היטב.
מאחלת רק טוב!
[ליצירה]
אוייש...זה כל כך נכון, אמיתי, מרגש... אני כל כך מבינה אותך ואת ההרגשה הזו...
תמשיך לחפש, בכל מקום אפשרי, בסופו של דבר תמצא אותה, והיא לא תהיה במחיר מוזל, ולא תהיה תפוסה... תאמין. תקווה. ואל תפסיק לאהוב.
[ליצירה]
וואו. זה מעניין...................אהבתי את הדימויים, האירוניה, והגיחוך...או שמא אני היחידה ש...?
יש בזה משהו, לא סגורה על עצמי מה.
בכל אופן אהדתי.
[ליצירה]
תודה לכל המגיבים.
ייתכן והשיר באמת לא כל כך ברור, זאת משום שכדי להבין אותו כמו שצריך, יש צורך להכיר אותי תחילה...:)
אם כך, אנסה ב"קצרה" להסביר אותו:
בשיר הספציפי הזה אני מבקשת מה' שייתן לי את הכוח לא להיכנע לחולשות שלי בתור בת-אנוש ולהצליח לעמוד בנסיונות הכי כואבים וקשים."ואם ינתק החבל" (=חבל הטבור=אימי) אני אפול ואבכה לפני הקב"ה. החבל הזה, חבל הטבור ,כל החיים שלי הזין אותי, לא רק במשמעות המילולית של המילה. אבל כשהפרח הזה, זאת אומרת-אני, הבשיל, הוא החליט לחפש את עצמו, לחפש את השם (הקב"ה), זה שהיווה את החלק הרוחני בקיום שלי, זה שנתן לי את נפשי.
לאימא שלי קשה לשחרר אותי ולהבין שאני כבר לא הגוזל שלה בלבד.
ובסיום השיר, אני שוב מודה ומתוודה על יכולותי המוגבלות, ועל כך שאני מרגישה שאין לי הכוח להכיל את הקב"ה בליבי, ואני לא מתלוננת על כך, אלא מבקשת שהוא ישמש לי גב ויתמוך בי...
מקווה רעיון השיר נהיה יותר בהיר ונהיר. :)