[ליצירה]
זה לא טורנדוט. אבל זה יפה. מנין הרעיון ?
Nessun dorma!... Tu pure, o Principessa,
Nella tua fredda stanza
Guardi le stelle
Che tremano d'amore e di speranza.
Ma il mio mistero è chiuso in me,
Il nome mio nessun saprà!
Solo quando la luce splenderà,
Sulla tua bocca lo dirò fremente!...
Ed il mio bacio scioglierà il silenzio
Che ti fa mia!...
[ליצירה]
ליאורה
לא, זה לא טורנדוט. אפשר לראות את הקשר בין הכותרת לשיר במספר רבדים: ראשית, פירוש מילולי של הכותרת- אף אחד לא יישן הלילה. השיר עצמו מדבר על ליל אהבים.
שנית, תוכן האריה הנהדרת, העוסקת בהתרחשויות הלילה, בציפייה (מרגשת ומאיימת כאחד) לאור הבוקר, ובגילויי חיבה (אם כי מעט מעוותים בעיניי, עלי לציין).
שלישית, אם לעשות אהבה לצלילי אריה כלשהי, הרי זו היא.
[ליצירה]
כמו צייר המביט בקימורי גוף אישה
כזה שחוקר וסוקר כל כולה,
כמבקש לדעת צפונותיה.
ואולי, האור שבעיניה יחדור
לתוכו, אל תוככי נפשו.
אהבתי, תהום, אהבתי שירתך.
[ליצירה]
מרבית חיינו אנחנו יוצרים את "הסרט" שלנו לבדנו.
אם נחייה בציפייה שהחיים יתנהלו מאליהם, לאן נגיע?
גורלנו, כמעט לרוב, נקבע על ידינו.
אוהבת את כתיבתך המיוחדת.
תודה ושב"ש
מיק
[ליצירה]
שיר שנולד מהמקום החם
"רֶחֶם בְּגִידָתֵךְ הִיא עֲדַיִן
הַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ נוֹלָדִים הַשִּׁירִים."
יש הרבה במשפט הזה.
הלך ממך.
השאיר בך עקבותיו,
הותיר בך צלקת,
חרט בך דמעות.
היה לך כאור
לזגוגיות העיניים.
פעם עטף אותך בחום,
לחש לך מלים שטרם שמעת
ואגד לך תחושות שמעולם
לא חשת.
טלטלות העביר בגופך.
הוא חשק בך בכל מאודו,
כשבאהבת בשרים אהבתם,
כשהיית בין רגליו.
את אונו השאיר ברחמך.
כשהיה הרחק ממך
עלייך פינטז.
כמו קוסם ליהט בך קסמים
ואולי בכלל לא היה תמים.
כי מתי שהוא, מבלי שתביני
הלך והותיר אותך
פצועה, מתגעגעת.
בגופך את נוגעת,
מנסה להשיב לך
תחושות שהיו פעם חלק ממך
ועכשיו שייכות לאחרת.
תודה.
[ליצירה]
האגרטל האצטקי
תודה אמילי. אני הופך בעניין האגרטל זה זמן מה. חברה כבר העירה לי על היות תיאור היותו אצטקי - מיותר. "מה רע ברק לכתוב אגרטל?" שאלה. "אבל הוא עם עיטורים אצטקים", טענתי אני. כל משמעות שאתן למלה זו, תהווה לא יותר מאשר הסבר פוסט הוק. בסופו של דבר, אין זה שונה מתיאור צבעו או גודלו. ועדיין, עצם ההתפלמסות עליו מעודדת אותי להשאיר תיאור זה...
"בריאת החיים" מהווה התייחסות ישירה לצירוף "חיים אחרים" החוזר אצלי בכמה טקסטים. איני מקפיד בצורה יתרה על "אוטרקיות מושגית" בכל שיר, אלא נוטה לקשור בין שירים באמצעות שימוש במושגים דומים הנלקחים מאותו ילקוט רגשי. בהחלט יתכן, אם כן, שכל אחד מהשירים יחשוף טפח שונה מהמושג. זה לא נעשה בצורה מכוונת.
[ליצירה]
החוויה של הילדים אינה האישיו כאן, אלא התחושות שלי. כצופה מן הצד.
מדוע שאעצים את הטוב מול הרע?
כיצד אדע מה עתיד לקרות?
אני רק מתאר את העולם המתפתל דרך חצי כוס הויסקי הריקה שלי.
[ליצירה]
בכניסה לשכונה שלי גרה משפחה חרדית בסוכה. יש שם שלט: הצילו, 11 נפשות ללא קורת גג.
יש ילדים שראוי להוציא אותם מרשות הוריהם. יש אנשים שלא ראויים להיות הורים. כל זאת בלי שום קשר לאמונתם הדתית או האידיאולוגית.
צר לי, אך השיר אינו יותר מאשר גבבה של משפטים שמקורם בדמגוגיה זולה. טוב היית עושה לו היית דן/ה בנושא בצורה עניינית יותר: אם כשיר, אז אולי לשים דגש רב יותר על הפן האמוציונלי של מי מן הצדדים.
לטעמי, הפורמט המתאים לו הוא הבעת דעה, ולא שיר. וגם כהבעת דעה, אני חושב שאפשר להביעה בצורה יותר הולמת.
[ליצירה]
ליאורה - אני מכיר את הפסל שנים רבות ואף ראיתי אותו בעצמי. תודה.
אמילי היקרה - נסי לקרוא שוב בצורה פתוחה מעט יותר.
אין כאן כל שנינה או כל משחק מלים. מה שיש כאן, אם כבר, זה מה שהגדרת פעם "קצת יותר מדי קודים פרטיים" (אבל זה נעשה בצורה מודעת לחלוטין). זה בא לידי ביטוי בסערה ללא עין (איני מבין מה הבעיה כאן - מדובר בסערה ללא מנוחה), ובעננים אפורים של תקווה (אין כאן אוקסימורון. חשבי על "אנגלוס" של מילה ששלחתי לך: למה מייחלים האיכרים?).
השורה שאינך אוהבת (אחת מהן, בכל אופן), זו עם המאבקים, הנה פרפרזה על שלושת המאבקים שמתרחשים בפסל הלאוקון (ראי תגובתה של ליאורה). שם הם מספרים סיפור שיש לו התחלה, אמצע וסוף. כאן אני כותב שחלוקה כזו נכונה רק במיתולוגיה.
תודה על התגובות.
[ליצירה]
לוגן יקר, דבריך יפים ונכונים. אני מסכים לחלוטין עם ההבניה המגדרית שהיא חלק בלתי נפרד מתהליך הסוציאליזציה. ועדיין, השיר שלי עוסק במציאות הנצפית, ולא בטבעו האמיתי של האדם, אם בכלל יש דבר כזה. ולא רק זאת, זו אינה מציאות נצפית בעלמא, אלא מציאות נצפית מאוד מסוימת.