[ליצירה]
הם אחרי ואני איננה
נמוגה לתוך ים של תככים
וכל הדיכוטומיה ממני והלאה
נסגרים שערי רגשותי המכים
ומאחורי מלחמה, מי ינצח ?
קול צחצוח חרבות וסכינים
כל רגש רגשותיו לי שולח
ואני יודעת כי סערת רגשות לי בפנים.
[ליצירה]
כואבת המציאות של אב המתאבל על בנו,
בראשנו זה לא אמור להיות ככה.
אך אלו הם החיים, והמוות.. הוא חלק מהם.
החיים מספרים בגאווה זיכרונות על המתים,
אשר במותם מות גיבורים..
ישארו לנצח "חיים".
כל שנה ביום הזיכרון הולך אני
לבית הקברות הצבאי בי-ם.
מדהים אותי לראות, מעבר לסיפורים של המתים,
מעבר לזכרונות שאנשים מעלים,
מעבר לבכיות, מעבר לטכסים..
מדהים אותי לראות.. איך ליום אחד..
הופך בית הקברות - לבית החיים.
כתבתי קטע: "נכתב ליום הזיכרון"
אך שם כתבתי ליום השואה...
וטוב שנכתבו מילים על סבות ונכדים.
[ליצירה]
אתה מזכיר לי את רובין הוד...
יפה ונכון,אין שחר לבעיית העשירים/עניים.
לעד חלק רק ירוויח...וחלק ימשיך לחפש את לחמו.
הכאב עמוק,אך כל שנותר לעשות...זה לכתוב.
נ.ב.
רק אל תתחיל ללבוש געטקס..
[ליצירה]
כל כך שונה העולם בין הגברים לנשים.
הגברים הם השותקים במהלך הימים,
הנשים הם הדוברות... לעיתים ללא הפסק.
אך מדהימה העובדה
שדווקא בין הגבר לאישה
נאלמת האישה והגבר מדבר.
וכמו בשיר שכתבת יורם
השתיקה... מזמינה דיבורים.
השיר שכתבת ממש יפה,
הוא לא רק מנקודת ראות של גבר..
אלא גם נקודת ראות... מגובה השנים.
וזה יפה.
[ליצירה]
שיר מקסים.
שמרת יפה על משקל,אך חרוזים...
סתם... הדסוס,את כותבת יפה וטוב,
אך לפעמים בכתיבה,הדברים יוצאים עמוק מהלב...
והלב, לא יודע משקל וחרוזים.
המילים בהחלט אוהבות אותך.
[ליצירה]
תודה.
מסתבר שבכל זאת מצאת משהו לכתוב..
לא ניסיתי להשאיר משהו נבוך...וכל בן אדם קצת מבולבל.
רק ניסיתי להעביר נקודה קטנה של מודעות..
לכך שיש בזמן,נקודות ללא זמן.או יותר נכון:
זמן לעצמותך להשתחרר מכבליה.
אם רק תתן לה..
תגובות