אני אוהבת את הרעיון הזה של לקחת טקסט ולעבד אותו בצורה חזותית. לתת לו משמעות ויזואלית וצבעונית. הדמות במרכז מאירה בתוך החושך והיא מוקפת אותיות. מרגישים עוצמה וכוח הנובעת מהדמות.
רק כמה הערות- הטקסט עצמו נכתב בפונט לא כ"כ קריא והצבע שלו גם כן לא תורם להקלת הקריאה. ולגבי הרקע- נראה לי שהיה מתאים יותר רקע צבעוני ובהיר כדי להדגיש את "יתר הדרגות אשר לבניין החיים" ואת השאיפה אליהן.
תודה לך!
[ליצירה]
אני אוהבת את הרעיון הזה של לקחת טקסט ולעבד אותו בצורה חזותית. לתת לו משמעות ויזואלית וצבעונית. הדמות במרכז מאירה בתוך החושך והיא מוקפת אותיות. מרגישים עוצמה וכוח הנובעת מהדמות.
רק כמה הערות- הטקסט עצמו נכתב בפונט לא כ"כ קריא והצבע שלו גם כן לא תורם להקלת הקריאה. ולגבי הרקע- נראה לי שהיה מתאים יותר רקע צבעוני ובהיר כדי להדגיש את "יתר הדרגות אשר לבניין החיים" ואת השאיפה אליהן.
תודה לך!
[ליצירה]
עברו בי כמה תהיות:
האם ניתן לתרגם את הביטוי הזה לעברית?
"אני לא מבין בצילום, זה לא כוס התה שלי..."
האם זה לואיזה, לימונית, נענע או משהו אחר?
האם בגרסה חדה ופחות מפוקסלת ניתן היה אולי להנות מהאפקט של המים העקומים?
בזוית יותר שטוחה (אם היינו רואים את כל הכוס או ולי ממבט ממלמעלה היה הכוס היתה נפרד יותר מהיד.
כאן דווקא ההתרכזות בזוית העקומה היא במיזוג בניהם.
בכל מקרה, תמיד טעניתי שלא מצלמים מספיק כוסות תה, ועל כך יישר-כוח
חורף חם
נביש
[ליצירה]
[ליצירה]
הגיע זמן הגאולה
מלים כדרבונות
(לא החיות הקוצניות,האלה שמדרבנים איתם סוסים)
גאולה זה לא משהו שנופל על הראש. זה תודעה, זה דבר שצריך להשתנות בנו. בשביל שיהיה עולם מושלם צריך להפוך אותו לכזה. להפסיק להתעלל בכדור הארץ ואחד בשני.
אנחנו לא חרדים, ו"אתחלתא דגאולה" זה דרך חיים.
כן ירבו מביאי הגאולה!!
[ליצירה]
ר' נחמן אומר שלידה היא כמו ריקוד (ולהפך)...
חיינו אולי הם הריון מתמשך, מונעים על ידי "כאב עיוור"
והריקוד כמו "תפילה זכה", ממקד, מאחד את כל חלקי הנפש, לכדי לידה...
או אז ניתקים מהקרקע וניתן "לפרוש כנפיים)...
אבל הרי שיריך הם כבר מעין ריקוד
( ולא רק בהריון)
בברכת זרעי קיץ
מעוררי ערגונות
נביש
[ליצירה]
איזה כיוון שונה מ"מכורתי"...
נורא חסר לי כאן את השלטון המופלא שלך במילה ובניגון...
יש כאן טון מעט מטיף ולא שירי. זה מתאים לתחושה הערומה, המחפשת
הבתים השני והשלישי קצת נאחזים יותר מידי בקלישאה של הגוזלים והקן ופריצת המסגרת ואין להם כל כך קיום מצד עצמם או את העצמה של "המקור היחיד המצייץ", וזווית הראייה המצמררת של "מעל לכנפיים"...
הזה מחיר החופש?
[ליצירה]
איך שרציתי להגיב ראשון, אבל קראתי את זה פעמיים לפני , וכוכב קדם אותי.
אכן, זה באמת הכיף הגדול של האתר שפעם ב, מופיע כאן 'סיפורת של ממש'.
ירושלים של הסיפור דווקא לקחה אותי ל'מיכאל שלי' אולי כי קראתי לא מזמן, אולי הגיבורה הנשית.
נראה לי שהעניין בסיפור הוא דווקא כן שינויים בעולם הזה.
הרקע הוא המציאות החדשה של אחרי 67, של מכוניות אמריקאיות חדשות, ' האנשים המוצלחים, העשירים והמהוללים', ירושלים של תיירים, של הפרגמטיות של בעלה אריה.
אך ירושלים זו נקנתה באידיאל של האומה, השייך רק לגבריות (שוב הפרגמטיות של אריה)
והיא לעומת זאת כנועה תמיד, אומרים לה מה לעשות, ומתנגדת בכך לגבריות זו, מחפשת את העבר, את ירושלים של לפני, של המימד הרביעי, של אבא שלה עוד חי
היא מחפשת 'רחוב תת קרקעי' רחובות שלא פסעה בהם קודם, כתובות עתיקות של המנדט תופסות את תשומת ליבה (ואז בדיוק מופיע אביה). תמיד הנסתר תופס אותה, העבר ומסתורי-
אך תמיד הדמות של האב נעלמת, מתפוגגת עם החלומות וההזיות שלה,ומולה עומד אריה שמתרכז בהווה, במכונית יותר טובה, בפקקים בכניסה לעיר, באהבה שלהם היום, ולא בסיבה שהתאהבו.
ובסוף כמו רוח האב המתפוגגת, "כמו בצל בתוך בצל בתוך בצל, יקלוף עוד שכבה ועוד ? לבצל אין לב, וכמה שמקלפים אותו לא מגיעים לשום מקום. דבר לא יפגוש שם אדם אלא את עצמו, ללא קהל, במה או תפאורה. באין הפנימי נעדר החומר ישלב כף בכף עצמו, או יירתע הימנה. אינטימיות."
היא מחפשת את הנסתר, הפנימי האינטימיות שאין לה עם בעלה. הם הולכים ברחוב "כמו" זוג רגיל לחלוטין, אך בעצם זה רק בגלל התכליתיות של בעלה, שבכל מחיר לא יעצבן אותה, אך בסוף אולי אין שם כלום, המסע לחשיפת העבר והאינטימי נכשל, ו-
"מאבדים היו את זהותם בתוך התנועה, הולכים ומיטשטשים, כרסיסי אור בערפל ונעלמים לבסוף בעלטת מוצאי השבת."
יש לזה עוד הרבה דוגמאות בסיפור, ובקריא נוספת בטח יתפרש אפילו יותר.
בכל מקרה כיף לקרוא, גם בפעם השלישית, כבוד לאתר שזה מתפרסם כאן,
תודה
שמואל
[ליצירה]
נפלא, כתוב היטב. אולי עדיף בלי הפן המונולוגי, ויותר לנסח את זה בתור סיפור [פחות שיתוף של הדוברת במחשבותיה (אולי אני אעשה כך וכך)ויותר תיאור שלהם, אולי לא בגוף ראשון] לדעתי זה ייתן לזה גוון רציני יותר.
הזכיר לי מאוד את הספר של מיכל גוברין "השם", בקטע של החזרה בתשובה, היחס האישי לאלוהים והפרוכת, אם כי שם זה שונה מאוד. הדמיון מצמרר...
שנה טובה של כתיבה פורה ומפרה
שמואל
תגובות