[ליצירה]
אולי כי השיר עצמו מבולבל..
הייתי משפצר אותו.. אלולא היה בן 3 שנים, בתקופה דאז - כך הרגשתי.
רק אוסיף כי זו מערכת יחסים אמביולנטית ולא כ"כ מועילה. לא כיום בכ"א.. בניינטיז היא הייתה שגעון!
[ליצירה]
כן. לפעמים חמניה אחת גוברת על כל שירי המחשבות והטרוניות האנושיות ומסלולי ופתילי המוח שהשירה המודרנית כל כך רהוטה בהם.
ואני - חושבת "חמניה" - ומיד יש לי אור בעיניים והתעלות בלב.זאת צריכה להיות עבודתו של שיר וזה מה שעושה לי החמניה. מי שלא ראה חמניה לא ראה דבר נפלא מימיו.
[ליצירה]
הרבה אמנים יהודים נכחדו בזמן השואה
חלקם, נוצלו טרם שנשלחו ברכבות לשרפה
אכספרס, למחנות השמדה
ויונת ההומניות, האנושיות אייה? נכחדה .
לא הבנתי את המילה בְּאֹגֱנַת
תודה
[ליצירה]
[ליצירה]
לקריאתי
שַׁחַר גּוֹעֵשׁ בֶּטוֹן הָמֱמַלְצֵר,
ניקוד המילה השלישית מאיר נחרצות דו-משמעות
ל- בְּטון,
ול- בֶּטון
טון ממלצר
או בֶּטוֹן ממלצר שבשתיהן טמונה מחאה ותחושה כבדה.
מצד אחד ריקנות - גרוד קליפת הראש
מצד אחר - איים - בדידות ואגו כל אדם לעצמו.
והנוף הן הנוף הציורי והן הנוף האנושי מאיים על שלום הדובר.
שירך בקול העלם ה-י' מיותרת אם אני מבינה נכון את שירך
כתיבתך מעניינת, תודה
אמילי
[ליצירה]
ואולי זה בוקר אחר, להשכים עם שחר לגן, לעבוד בזיעת אפיים, ולתת קולנו בשיר...
באלי רק להגיד שאהבתי איך שהכאב כתוב כאן,
שאהבתי: מול, ב-, על, כּ-
שכאבתי אותה משלחת, מזרזפת, ממלמלת,
ככה מבוקר עד ערב, פשוט כואבת
ואת הדובר הסופג ומרחיק, ושותת מעוד לילה נצחי,
מתייסר בבדידותו.
קורע לקרא אתזה, בחיי--------
וליד השוקת הזו, כמה קטנוני לדבר על הניקוד, אבל שים לב פאתוס.. מתאים לך לדייק...
וכן, ולוואי וזה בוקר של זהב מתפרץ למעונך
בחדוות ניגונים ופכפוכים
כּנרת~~
[ליצירה]
מעט אקספוזיציה
מהן שבע דקות לעומת הנצח - [סימן שאלה, לא?]
לכן, בואי נחזור אל אותם מקומות ישנים - [בתחילה, לא מצאתי בשורה זו משמעות, לא אפיון ישיר ולא עקיף, מקומות ישנים [עתיקים, עבר]. בסופו של השיר.. עלתה בי נקודה שונה, אולי התכוון המשורר [או שלא] לישנים [בסגול תחת ה-ש'], מקומות שישנים [נמים].
בהם תחבנו ראשינו בין הכרים - מסתדר גם על צד הישנים-סגול, ביטוי המכיר בכוח הסקרנות הקולקטיבית, בלשון עמך: "דחפנו ראשנו במקום לא-לנו... והסתבכנו, או: דחף את האף".
יכולנו לישון כל היום - פשוטו ?
חלמתי. - התרה. תוצאה.
בגדול, שיר קצרצר וטעון, זיהיתי בו חרטה על העבר, קבלה לעתיד, נהנתי מנתוחו ונסיון ההבנה.
המשך בדרך זו [הקצרה?], שי.
פאתוס.
[ליצירה]
אולי כי השיר עצמו מבולבל..
הייתי משפצר אותו.. אלולא היה בן 3 שנים, בתקופה דאז - כך הרגשתי.
רק אוסיף כי זו מערכת יחסים אמביולנטית ולא כ"כ מועילה. לא כיום בכ"א.. בניינטיז היא הייתה שגעון!
[ליצירה]
ברוכה הבאה
בקריאת רפף:
שיר: ההגדרה הבולטת מהגדרותיו של ה"שיר" [שרבות ומגוונות הן] הוא המצלול. כיצד השיר נשמע ? בטוב טעם הוא נקרא ? הוא מסודר היטב ?
ארבע שורות שכתבת:
כל החתיכות הקטנות ממנה נופלות
שרידים שלה נותרו
קטן מידי
אבל גדול כדי לחתוך אותה לחתיכות
אני, אישית, מתקשה בקריאה שכזו, היא מבלבלת בי את הישויות ומפיחה בי לגיטימציה להקליל "חזור".
אגב, איפה סימני הפיסוק ?
בגדול, למעט מה שהוזכר לעיל, השיר נקרא בעצב רב ובתוגת לבב. מעט אפיפורי [עניין ה"מדמם, מדמם"] אבל בהחלט זוכה להערכה.
המשיכי בדרך שריגה זו, קרן.
פאתוס.
[ליצירה]
רב תודות לך אלקטרומאן.
אתן זרזיף רמזוני זעום:
"שמלתך קצרה מלהושיע":
שמלתה קצרה [הטיה] ל"ידך קצרה מלהושיע", אלא שפה, לצער הנמען-השמלה אכן קצרה.. מלהושיע. [או שמא שמלתך קצרה מלהופיע?]
אם הבחנת, כותב השורות שרוי במין עצב-חרדוני-קנאי, וכשהוא מדבר, הוא מדבר בקצרה, ובאנחה. [לכן הפיסוק הרב וקוצר-הדיבור] ועל כן: אנא אנה, [פסיק, רווח גדול, אפשר אף אנחה, ואז חוזר בשנית על תחינתו] אנא.
עניין החריזה מסתיים במפיק [נקודתי] חסר ותו לא.
המון תודות,
פאתוס.
[ליצירה]
יפה, יפה.
אין ברצוני להשמע כפרובוקטור..
אך מכתיבתך עולה בי ארמז ראשון, שני ושלישי על הפחד, המורא הגדול מהנסתר, מהעתיד.
הריון, וודאי, לא רצוי הייתי אומר.
יותר מדי פריטים משקפים את המציאות הקשה:
*הרת - אסון. [אם היית רוצה לתת ל"הרת" מילה טובה הטעונת צפי היית משתמשת ב"הרת גורל" וכיוצ"ב.
*תשעה תמימים באב, אב יכול להוות תאריך פרטני או, לפי הבנתי, אב, חורבן, חוסר הרצון בבואו.
*אפיל לפניך - קשה, כואב, אמביולנטי.
כתבת "צופה בחשש", ולא "מצפה בחשש", דקדוק לשוני האומר לי שהיום הזה כבר גלוי ובהיר לפנייך, שהרי צפית בו [בדמיונך אמנם], וה"חשש" הקל הנלווה לכל דבר.
אם מהשורות הקצרות האלו הוצאתי את אשר כתבתי [ולא כתבתי הכל, עדיין], השיר הצליח.
תודה לך,
פאתוס.