[ליצירה]
תודה על המחמאה. כל השירים ב"לומדת לעוף" חיכו הרבה זמן, ארבע שנים בערך, כי בתקופה ההיא לא חשבתי בכלל לפרסם. וגם לא היה לי איפה ("צורה" היתה קיימת בכלל?)
[ליצירה]
זה עצוב. המשיכה הזאת דווקא לאנשים שדוחים אותנו. זו מין מחשבה (לא מודעת) כזאת, כאילו - "אני לא שוה כלום. אם אתה מקבל אותי, סימן שאתה שווה בערך כמוני, ואז אפשר לזלזל בך. לעומת זאת, אם אתה דוחה אותי - סימן שאתה שווה יותר ממני, ואז אני מעריך אותך ונמשל אליך". אם נאהב את עצמנו יותר זה לא יקרה...
[ליצירה]
אונס מילולי
מסכימה עם בעז - לא כל גסות רואיה לשמש כדימוי. יש גבול. אבל נראה לי שדרך פריצת הגבול בשיר, השיר גם *עוסק* בעניין של פריצת גבול. החדירה הכפויה הזאת לעולם הכי פרטי, לכאבים הכי אינטימיים של הזולת ("על כאבי המחזור שלך. במיוחד בשבילך" איכסה). זאת השאיפה של הדובר-הגבר כלפי הנערה שלו, וזאת, כך מציע הכותב, שאיפה של סופר כלפי קהל הקוראים שלו - לחדור בכח למקומות הפרטיים הרגישים (המדממים...) של נפש קוראיו. וכל זה נגמר רק בעוד כאב, ובהרגשה רעה דשל חוסר טעם וחוסר משמעות.
טקסט שמתייחס לעצמו - שיר משחית על השחתה.
[ליצירה]
נראה כאליו נכתב במצב רוח ממש סגרירי. עוד אחת מיצירות היאוש הציניות האלה, תקרא לזה פוסט או לא פוסט. רק לא הבנתי את הכותרת (שמזכירה לי את knock knock knocking on heaven's door)