[ליצירה]
:;,!,(
אני - שמחים, מאוד
שאתם; אוהבים - את יצירותי,
הנהדרות.
אשמח,
להמשיך; במפעל - ידי, המבורך;
אל - הדרך, נצאה - בשלום!
בבריכה,
שמואל - אלגזר, באר - מים.
[ליצירה]
למה, אבל
למה- ההרגשה המלנכולית הזאת? ומה לעזאזל הקשר בין הבבלי והירושלמי ליצירה זו? חדש אני באתר זה, ואת שפת הסתרים הזאת- לא אבין! בתקווה למורה נבוכים זמין, החזן.
prednisolone side effects in dogs go prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
הו, ספרטה!
ותחלה, הספרטקוסית;
בסטרפטוקוקוס - חמור!
וישימוה, בסרקופג;
ויקברוה.
גם לי היה פעם סטרפטוקוקוס. אבל לא שמו אותי בסרקופג. מה לעשות, החיים קשים.
[ליצירה]
תודה לכן על הפירושים, יקירותי!
"אחרוני פירורים,
מעם הפועלים נגזוֹלוּ;
פירות עמלם,
ביד הנצלנית נִטלה."
עם פירושה מאיר העיניים של הגב' טל ה, ועם הארותיה של הדס - ניתן לראות את הבית הזה באור חדש:
הנזגול (*) הוא חיה ממשפחת המעופפים חסרי הכנפיים (משמע, מנקרים פירורי לחם מעם הפועלים, אבל לא מעופפים. בערך כמו תרנגולות, רק בלי הקרקורים). גבו של הנזגול מצופה בקוצים דוקרניים.
הנזגול הוא חיה נבונה מאד, ובעזרת רכיבה ע"ג ערפדים בעלי כנפיים, הוא מפצה את עצמו על היותו חסר יכולת תעופה. כמו שאמרה הדס, התנהגות זו מעידה על היותו קפיטליסט מושבע, שמשוויץ בכספו ורוכב על אחרים. בדיוק בגלל זה שמואל ירושלמי, הקומוניסט הנודע - תוקף את הנזגול בשירו, ומראה עד כמה הוא מושחת, בנקרו את פירורי הלחם האחרונים של הפועלים הקומוניסטים הפטריוטים הסוציאליסטים המסכנים.
על מנת לבסס את תאוריית הנזגול ולהראות שהיא אכן היתה כוונת המשורר בשיר, הבה נבחן את חלקו השני של הבית:
"פירות עמלם,
ביד הנצלנית נִטלה."
חלק זה מקביל לחלקו הראשון של הבית. פירות עמלם מקבילים לפירורים (כמו כל מעופף חסר כנף, הנזגול מנקר גם פירות). לפי מבנה הקבלה זה ניתן לראות שהמילה "נטלה" רומזת למלה "נגזולו". ומהי "נטלה" אם לא "נ.. טל ה."?.. לפיכך רעיונה של טל ה, הוא הנכון כמובן.
* תוך כתיבת הודעה זו, לחש לי באוזן איזה חתלתול שנזגול הוא משהו משר הטבעות. אני בבורותי לא קראתי את הספר הנ"ל, (ואף לא את אדון פוטר, את ההוביט, וכאלה. אפילו את המדריך לטרמפיסט לא סיימתי). היות וכבר המצאתי על הנזגול תאוריה חדשה, יסלחו לי הטבעות והשר שלהם, ואפרסם את תאורייתי.
[ליצירה]
אופס, זה לא אני, זה האנטר!
בכלל לא גמרתי את ההודעה. רציתי גם לאמור, שהיה מתאים יותר לו ספרטקוס היה יווני ולא רומאי, כי אז אפשר היה לקרוא לו על שם ספרטה, או לקרוא לספרטה על שמו. אבל כאמור - מה לעשות, החיים קשים.
אגב, שימו לב כמה רב שימושי שירו של השמואל (יו, הרבה ש'):
"למען הַעִיר משנתו את העם,
חירותה הקריבה;
שלמה מחיר,
על מזבח העתיד לעמים"
את השורות האלה אפשר להגיד גם על יונתן פולרד! ראיתם איזה שיר מוצלח?! 2 פעולות במוצר אחד!
[ליצירה]
ביקורת ספרותית.
אין ספק כי זוהי יצירה דגולה ומומלצת.
כאמור, מוטיב הטוריה משמש מוטיב מרכזי בשיר, והוא מסמל את האידאולוגיה האינדיבידואלית הסוציאל-קומוניסטית שהאני השר מיצג.
המכוש, כהד לטוריה, מחזק את עניין המוטיב.
כמו-כן, דרכי העיצוב היחודיות תורמות להעברת המסר באופן תת-מודע. השיר כולו (וכן כל שיריו של המשורר הדגול הזה), כתוב בסגנון אפוריסטי.
בבית הראשון ניתן לראות סתירה לכאורה, שבאה להדגיש את דרכו המיוחדת של האני השר. "עם טוריה ביד / נצא אל הקרב" - האבסורדיות שבציאה לקרב עם טוריה, ממחישה לנו את שאיפתו של האני השר ואת דחפו העז לצאת לקרב, לא משנה עם מה - אפילו טוריה.
בבית השני האני השר מנסה לפלס (בעזרת הטוריה) את דרכו אל האופק - דבר רחוק, חלומי, לא ברור. לפיכך, גם הכותב עצמו לא מבין לאן הוא בדיוק מתפלס לו, אבל העיקר שהטוריה ביד.
בשיר ישנם הרמזים למובאות ספרותיות או מקראיות, המעשירות את השיר באסוציאציות ורעיונות.
הבית הראשון מרמז בבירור לפסוק מישעיהו ב' (וגם ממיכה): "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (או בגרסת מיכה: "וכתתו חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדון עוד מלחמה") הפסוק מדבר על הפיכת כלי המלחמה לכלי עבודת אדמה, תהליך שיתרחש באחרית הימים, כאשר לא תהיינה מלחמות. כפי שציינה פרופ' רונית רייטר, המשורר מציג גישה הפוכה מהפסוקים הנ"ל, גישה המובאת באחד מספרי הנביאים, אם אינני טועה איפושהו בתרי-עשר. אשמח אם מישהו יביא מקור. הנביא עליו אני מדברת, אומר לעם לכתת את חניתותיהם ומזמרותיהם, ולהכין מהם כלי מלחמה, כי לא נותרו מספיק כלי מלחמה ויש להלחם גם בעזרת טוריות (או המתכת שממנה עשויות הטוריות).
הרמזים נוספים נמצאים בשורות האחרונות: "עם הלמות מקבת, / העתיד ייצב!". המילה "מקבת" מקשרת אותנו ישירות ליצירתו המפורסמת של שייקספיר, ואף המילה "הלמות" מזכירה במצלולה את המילה "המלט". שורה זו מכוונת את הקורא אל המונולוג המפורסם, "להיות או לא להיות", העוסק בשאלת החיים: האם כדאי להתאבד, או שמא מוטב לחיות בזבל. על שאלה זו עונה המשורר: "העתיד ייצב!". אמנם עכשיו הכל מעורפל, הדרך עוד לא ברורה (עיין בפרשנותי על המילים "לעבר האופק, / נפלס דרך"), אך בעתיד - הכל ייצב.
לפיכך, המסקנה הנעלה שאליה מגיע האני השר לאחר התהליך שהוא עובר במהלך השיר, היא שיש לחיות בזבל.
קדימה; אל העתיד!
לפחי - האשפה, נצעודה!
[ליצירה]
עזבי, סו. תני להנות קצת, תתחילי לחגוג בתגובות במקום להתעצבן, כמוני! לא חבל על העצבים? בטח יש לך מספיק דברים להתעצבן עליהם גם בלי הירושלמי :)
חוצמיזה שאם מנחם לא יאשר שירים של ירושלמי אני אהיה מובטלת.
[ליצירה]
שמואל - הנערץ; ושאר - הקוראים!
הצוע - אצוע לכם; פרשנות - עכשווית, לשיר הדגול:
"מצפונכם, עוד יתייסר וידאב!
יצרבו בכם חקרי אשם,
כתופת."
המילים מכוונות לצאצאיו של פינוקיו. מצפונכם, הוא כמובן ג'ימיני. חקרי אשם - צ"ל חוקרי אשם, אלו הם כמובן קציני נוער אכזריים ועתיקים - בערך מהזמן של פינוקיו. הם הרשות החוקרת, המאשימה, והצורבת כתופת.
"שחור דגלים,
את עיניכם ירדַף;
למעשיכם,
לא יהיה כוֹפֶר."
דגל שחור הוא דגלם של חוקרי האשם. כל אימת שהם בשטח, הגלים סוערים מפניהם, ולכן הם הם השורש לדגל השחור. ירדף - מכיוון שאת המילה "ירדוף" לא כותבים עם פתח בשום דרך ובשום צורה, סביר להניח שהכותב התכוון לרמז לנו על דף נייר, שניתן לפרשו בדרכים רבות, שכן הכותב הינו אדם פתוח וליברלי.
ובאשר למילה "כופר" עם חולם מלא וסגול - גם היא בלתי אפשרית כביכול. כֹפר במלעיל נכתב עם חולם חסר וסגול, וכופר במלרע נכתב עם חולם מלא וצירה. השילוב בין כופר במלרע לכופר במלעיל בא לרמז על ערבוב מחוכם: האדם הכופר שווה בערכו, לדעת המשורר, לכֹפר כסף, ושטרות הם סה"כ דפים עם ציורים - וכאן רומז המשורר שבמילה "ירדף" הוא רמז לדף של שטר כסף, וכמובן זה מתקשר לפסוק הנודע "כסף כסף תרדוף".
"בטרם תבצעו פקודות, שעמן הקלון,
שבעתיים חישבונה!"
שֵׁעמָן (במלעיל ובהגיה יידישאית) הֵקְלוֹן הוא המפקד המזוייף של חוקרי האשם. הוא נותן פקודות שאסור לבצען, וביצוען גורם לג'ימיני לייסר את פינוקיו.
ונגד עין הרע - הרי ידוע שעין הרע מופיע ברגע שמזכירים את שמו של אדון הקלון - נגד זה הוסיף המשורר הלאומני שתי מילים למזל: המספר שבעים ידוע כמספר מזל, וחישבוֹנה - הרי עליו נאמר "וגם וגם וגם וגם וגם...... חישבוֹנה, חישבוֹנה, חישבוֹנה זכור *לטוב*".
"על תתנו למצפונכם,
להיגעל בבוץ."
טועה המילון החדש, אין כאן שום טעות, רק לשון מחוכמת. מן לשון כזו שרק חכמים רואים, וילדים טיפשים צועקים שהיא ערומה. יש לפסק את המשפט בצורה הנכונה! על תתנו, למצפונכם. כלומר, על "תתנו", נמצא "למצפונכם". כמובן שהוא לא התכוון למילים אלה בצורתם זו, אבל הפך אותם לצורה זו כדי שהמשפט יראה דומה למשפט "אל תתנו למצפונכם" ואז אנשים כמו המילון יחשבו ש"על" זאת רק טעות. טעות בידך! על מרמז על כך שמצפונכם ממונה על הנתינה! על "תתנו", יש את מצפונכם! זהו מסר חינוכי מאוד, ילדים.
ובקשר לביטוי "להיגעל בבוץ", היינו חושבים שיש לאמור "להגאל בבוץ", בלי י' ועם א' במקום ע'. טעות היא בידינו! המשורר בחר בשורש גע"ל כדי להדגיש את גועל הנפש שאנשים תרבותיים חשים כשהם רואים אנשים כאלה, שלא שמים את מצפונם על הנתינה, כאמור בשורה הקודמת. הי' שנוספה באה כדי לגוון קצת בעיניים, לחרוג מהשגרה, שהרי יש להיות אינדיבידואליסטיים ולא להגרר אחר המוסכמות החברתיות שקובעות לנו איך לכתוב תקין! גם זה מסר חינוכי מאד. מעתה ואילך תכתבו רק בשגיעוט קטיו. ניתן ללמוד אוצר שגיעוט עשיר ממילון שפת הארנבת, הנמצא תחת הכותרת "עווריט שפה שאפה". אם תתנו לכותבת מחמאות רבות, אולי היא תכניס עוד כמה ערכים בעת רצון.
"התעלו במוסר!
חידלו מעשות עוול."
רואים דמיון בין המילה "התעלו" למילה "עוול". מכאן אנו למדים שההתעלות באה ע"י עוול. סליחה, ע"י המנעות מעוול.
"סירוב פקודה,
זה מוסרי! זה אמוֹץ! "
מילת המחץ והשיא הגדול ביותר, היא המילה האחרונה. ולפני שנגיע אליה נציין את החינוכיות הרבה שבמסר "סירוב פקודה זה מוסרי". מעתה ואילך - עשו רק מה שמפקדיכם אוסרים עליכם!
ועתה למילה "אמוץ". מדובר כמובן, על אביו של דן-בן-אמוץ, ולכך העיר את תשומת לבי חתלתול אחד. המשורר בא להפנות אותנו אל מאורעות חייו של אמוץ, שכנראה הלקח הנלמד מהם הוא תכלית כל המסרים החינוכיים שלימד אותנו השיר המהולל. וכך, במילה אחת, חותם המשורר, ואחריה כמובן סימן כתיבה בל-יעורער.
[ליצירה]
המנון;
מן הראוי להביא בהזמנות זאת גם את ההמנון הקודם שהמציא שמואל למדינת ישראל:
"שחר – יום חדש
(הצעת – טקסט חדש, להמנון – המדינה)
שחר – יום חדש הפציע;
אורותיו השיאיה.
עם – ישראל על כל אומותיו,
קם לתחייה, במבט אל המחר.
עם – ישראל קם לתחייה; (מפה ועד הסוף – זה הפזמון, שמושר
פעמיים)
ולשמש ולברכה.
עם – ישראל קם לברכה, (…המשך הפזמון)
לשלום ולתקווה גדולה!"
עד כאן ההמנון.
כמו שאת רואה, הדס יקרה, אין שום מילה מועתקת, והשוני בין ההמנונים רב הוא, כמספר הכוכבים בשמים וכמספר שיריו של שמואל!
[ליצירה]
תגובה - מנוגבת;
אין - צורך;
לספור - שירי הירושלמי.
כי הרי, ברשימת - היוצרים,
כתוב, מספר - היצירות,
של כל יוצר;
וכל יוצרת!
כל - יוצרים, וכל - יוצרות.
לשמואל, עד - עתה,
414 שירים.
אך אביב - וסתיו,
עוקף אותו;
שהרי - יש לו, לברנש,
427 יצירות,
ועוד - העט נטויה.
נגזולו; זה מלשון - גונזלס, אם - לא ידעתם.
רבת - משמעות, ותרומה לשיר, מילה - זו.
גונזלס; איש מסכן - הוא, מקופח, וקשה - יום. הערפדים, לחמו - מוצצים, יום אחר יום; שמואל, זועק - את, זעקת - העניים.
ערפדים, כמובן, מוצצים - לחם מאז ומעולם, וגורמים לצוֹק (שורה 2 בשיר).
האספסוף המתלהם, כידוע לכולנו, לא מתפשר ושותה אך ורק יינות יקרים (שורה 6),
ומרוב העפרונות שנגמרים בעת ששמואל כותב 414 שירים - התמלאו השמים שלו בעופרת (שורה 8).
כמו"כ, שמואל מגלה בשיר זה תגלית מדעית חשובה ומרתקת: אם עד עכשיו חשבתם שהעולם נע במסלול מעגלי (ליתר דיוק אליפטי), ואם עד עתה סברתם שהעולם נמשך ע"י כח המשיכה של השמש (ליתר דיוק השמש מעקמת את המרחב וכלמיני דברים כאלה) - אם כך חשבתם, כנראה טעיתם. הרי ידוע וברור לכל:
"העולם צועד ועל מהמורות מצטלע."
(אני מוכרחה לציין שזוהי שורה נדירה וחדשנית אף בשירתו של שמואל ירושלמי: בשורה זו אין אף סימן פיסוק, למעט הנקודה שבסופה. וזאת שורה ארוכה!).
כמו כן חשוב שתדעו:
"מעל ידֵי החרוצים,
ערפיח אפור מרחף."
המילה "ערפיח" נתונה לפרשנויות שונות ומגוונות:
א. פיח ער (כלומר פיח לא ישן). פיח זה מציין בדיוק את מה שציין הפיח כמה בתים קודם לכן: "כחול שמים, / שחור-פיח עטה". בתחילת הבית מדובר על השמים שקיבלו את צבע העופרת מעפרונותיו של שמואל, ובחלק זה של הבית מדובר על הפיח שיצא משריפת הצמיגים השבועית של שמואל מול בית רה"מ, והשחיר את השמים. הפיח ער ולא ישן, שכן הוא שומר על רוח הקרב של שמואל, והרי נאמר "לא ינום ולא ישן שומר".
ב. הר-פיח - כמות גדולה מאד של פיח. על מהות הפיח פירטתי בסעיף הקודם.
ג. ע' רפיח - מדובר כמובן על עבדאללה מרפיח. הירושלמי כותב בשיר "ערפיח אפור מרחף". עבדאללה ימ"ש אפור, כיוון ששערותיו הלבינו חלקית ונוצר שיער אפור. הוא מרחף, מכיוון שהוא התאבד באיזה פיגוע וריחף לו לעולם של 70 הבתולות. ע"פ שמואל, איש זה(אם ניתן להכליל אותו בהגדרה "בן אנוש") הוא וחשוב, ולכן הוא מרחף דווקא מעל החרוצים.
ד. ערפיח = ערף י"ח. יותר נכון, ערפה י"ח, בכתיב חסר. המשורר מדבר כמובן על מלכת הלבבות (זאתי עם הקלפים, מאליסה בארץ הפלאות) שערפה י"ח ראשים (לפחות). החרוצים, הם כורתי הראשים הנמרצים שמילאו את בקשותיה בכל פעם שאמרה "ערפו את ראשו/ה". המשורר מתנגד לעריפת ראשים. לפיכך הוא מזכיר במילה "מרחף" את כל הנשמות המרחפות ממעל ומאשימות את המלכה במותן, וכן מראה את שליליותה של המלכה בעזרת המילה "אפור".
עד כאן דיווחי נמישה מהשטח להיום. אם למישהו יש רעיונות יצירתיים ונחמדים לפירוש המילים "ערפיח" ו"נגזולו" - אנא מכם, הצטרפו!