"
אוהב פיוט וזמרה היה סבי זכרונו לברכה, והרבה בקשות ופזמונים
למדנו ממנו. נבדלות הבקשות מן הפזמונים. הבקשות מעולם האצילות
נחצבו. לשונן לשון קודש ולשון ארמי, ונעימתן קבועה וקדמונית
וכובד ראש אתה מוצא בה. ונוהגים הקהל לפייט אותם בבתי כנסיות
קודם עלות השחר, כשהם מעוטפים ולבבם טהור, החכם דורש לפניהם
ומן הבקשות עומדים לתפילת שבת של ותיקין, לפיכך קדושה יתירה יש
בהן. נבדלים מהם הפזמונים. קלות יש בהם שמפזמנים אותם אחר שמחה
של מצווה, כשהמסובין מבושמים. שמחה יש בהם, חרוזיהם קצרים ויש
מהם בלשון ערבי.
הרבה פיוטים ידע סבי על-פה. פיוט שחיבר זקנו ושנכנס לספר
הבקשות, לא שמענו ממנו לעולם. ואף שהתגאה בו תמיד והראה לנו
שמו של זקננו הגדול כתוב בראשו, מעולם לא שמענו אותו בביתנו.
תמה אני על עצמי איך לא עלתה על דעתי לשאול אותו על כך. מה
טעם מפזמנים אנו כל אותם פיוטים ופזמונים, ופיוט שכתב זקננו
הגדול, אין אנו מפייטים אותו. אחר ששמעתי כל אותו מעשה בזקננו
הגדול ובראשי הקהל, וידעתי אימתי נתחבר הפיוט, הבנתי שיש סוד
בדבר.
תקעתי כף לחכם מואיז שעיו שאשיב לו את הספר, ונתן לי אותו.
נטלתי לידי את ספר הבקשות לארם צובא יצ"ו. הספר קטן, כריכתו
חומה אדומה ואותיות שהיו של זהב מוטבעות עליו. זהבם נתפורר
מכבר ולא נשתיירו אלא שקיעת האותיות, זכר לימים טובים מאלה. כך
טבען של עולם, הזהב מתפוגג והשקיעות משתיירות. הבקשות כתובות
בספר לא על סדר אל"ף בי"ת כנהוג היום אלא על סדר המקאמים.
בקשה של זקננו הגדול במקאם צבא היא כתובה. פזמון נאה יסדו חכם
באשי, מקאם צבא, לחן "יַא אִנְתַה קַלְבִּי אֵל חַנוּן" וכך
הוא הפזמון:
חֶמְדַת עַמִים סְגֻלַת תֵבֵל
יָפִית מְאֹד עָדִית בְּרָכוֹת
יָוָן אֱדוֹם מָדַי בָּבֶל
מִי יִשְוֶה לָךְ בַּמַמְלָכוֹת
סְבָבוּך חוֹחִים וְזָב דָמֵך
בִּגְדֵך נִכְתַם הוּעַם כִּתְרֵך
תִּיטַב חֶמְדַת שִמְלַת שִבְיֵך
מִמַחֲלָצוֹת לְבוּש שוֹבֵך
וְיִתְאָו הַמֶלֶך חֵן יָפְיֵך
קוֹלֵךְ עָלָיו אָז יֶעֱרַב
מִבּוֹר גָלוּת הוּא יַעֲלֵךְ
יְבִיאֵך כַלָה תוֹך חֲדָרָיו
אִבָנֶה אַף אֲנִי מִמֵךְ
אצא לאור ממחשכים
יִשְמַח בִּי כָּל עַמֵך
אֱמֶת תִצְמַח מִמַעֲמַקִים
חֹטֶר יִפְרַח בְגַנֵךְ
יְפֵה עֵינַיִם אַדְמוֹנִי
וִירוֹצֵץ לְמַעֲנֵךְ
רֹאש נָחָש הַקַדְמוֹנִי
גוֹאֵל יִשְלַח וְיִגְאָלֵך
עִם הַמֶלֶך בִּמְסִבּוֹ
בְּחַצְרוֹת קָדְשָךְ נְהַלֵךְ
עִם הַמֶלֶך בִּמְסִבּוֹ
שורות הפיוט של זקננו הגדול והסיפור הנורא שסיפרה לי דודתי
זקנתי סניורה ויקטוריה נתערבבו בדמיוני. מחשכים ומעמקים, נחש
דרבנן ונחש הקדמוני, פטירת הבת וגניזת הספר. ביקשתי להוציא את
האמת לאור ולא ידעתי אותה שעה שאֱמֶת מֵאֶרֶץ תִצְמָח.
חזרתי ועיינתי בפיוט, ותמהתי, שבבית החותם כתב זקננו הגדול
פעמיים אותה שורה עצמה: עִם הַמֶלֶך בִּמְסִבּוֹ. ואף ששורה זו
נאה היא ונאה למי שכתבה, וכי לא היה לו חרוז אחר לחרוז עם
במסבו. ליבי אמר לי שנוסח משובש הוא זה. אותה שעה לא ידעתי
שבכוונה תחילה שיבשוהו. גמרתי בדעתי לחפש ספר בקשות ישן. אמרתי
אולי אמצא בו נוסח שלא שובש. יותר ממה שביקשתי למצוא –
מצאתי.
"       
|