את ההמשך, אז היא נכנעה לתסריט, ולשם שינוי לא התמרדה כנגדו,

והתחילה לבכות.

את אותה השאלה ממש שאלה את עצמה גם בבוקרו של יום ראשון כשזרקה

את הזבל בדרכה לתחנת האוטובוס אחרי שבת מעצבנת במיוחד אצל

הוריה הישישים.

מנהג שסיגלה למניעת רגשות האשם שפרצו אחרי שביום כיפור לא

הצליחה להתאפק ואכלה קרמבו

"למה החיים שלי כל כך אומללים?" היתה שאלה שמלכה שפרירי שאלה

את עצמה כמעט מדי יום כשבתיבת הדואר שלה לא מצאה ולו שיר אהבה

אנונימי אחד, בינות לחשבונות המים והחשמל, 

כשהרימה את הטלפון והיתה זו שוב אמא שלה ולא אף גבר מסתורי בעל

קול רומנטי שרצה להגיד לה שהיא האישה אותה חיפש כל חייו, וגם

כשקלטה שאחד הדברים היותר מרגשים שקרו לה החודש היה כששידרו

ברדיו את השיר האהוב עליה, "הי, ציוניוני הדרך".

היא הגיעה אל תחנת האוטובוס והתיישבה במקום היחיד שהיה פנוי,

אבל בדיוק אז הגיעה זקנה שרמזה לה במבטים זועמים שרצוי שתקום.

היא קמה ורשמה לעצמה באפילת מוחה הקודח שעשתה את המעשה הטוב

שלה להיום, 

שלמען האמת היה כבר עבש, אך זה לא שינה את העובדה שהמצפון הציק

לה חזק. מאז, אומנם, לא יצא לה לחזור על המעשה, וזאת כמובן

מפני שהיא חטפה אז קילקול קיבה רציני, שלפי דברי הרב שלה זה

הגיע לה,

אז היא עברה לרב אחר.

האוטובוס הופיע, היא עלתה עליו לאיטה מגישה לנהג כרטיסייה

מקופלת, הוא נקב בה את מבטו וניקב את הכרטיסייה. היא הביטה בו

במבט מבויש והתקדמה אל פנים הרכב. היא עצרה במקומה, מולה עמד

גבר צעיר שאחז בידו במקל ארוך, כשבראש המקל חרוטה עין שחורה

היא הביטה בה(והזכירה לה את התגובה של אמא שלה כשהיא הראתה לה

איך ילד בגן לימד אותה לעשות "חרררררר...טו!"

וירקה מוחטה על הנעל שלה)  

האוטובוס נעצר, והיא נפלה, בהתחלה עליו ואז על זקנה אחת שישבה

ושהרביצה לה  כדי שתרד ממנה. 

ואז, שוב חדרה השאלה- "למה החיים שלי כל כך אומללים?"

לפתע פתאום, ממש ממקום בלתי צפוי,(היא חשבה "נו, שוב חוזרת

המניה דיפרסיה") עונה לה בת קול מהשמים:"החיים שלך אומללים

כי.." ואז עבר מטוס גדול והפריע לה לשמוע

אחרי שהעיפה לכל עבר מזוודות וקיטבגים של חיילים עייפים,

הצליחה להיעמד סוף סוף. מייד קמה אחת הצעירות שישבו באוטובוס

ואמרה:"בואי, גברת, שבי". מלכה לא האמינה! היא אחת מאותן זקנות

שקמים לכבודן באוטובוס.. 

זה הסוף, חשבה מלכה. גם שלי וגם של הסיפור...

אבל היא טעתה. כי בדיוק באותו הרגע הציץ מאחור

נסיך אצילי על סוס לבן שבא להושיע אותה מיד הדמיון המעוות שלה,

או שגם זה היה סתם תעתוע

רק שיבוא אדם נחמד שיחייך אליה ויציל אותה מצער השתיקה

לפתע,נעצרה היא ומחשבתה והכל נרגע, ובשתיקתה זו מצאה נחמה קטנה

שישבה לה על הפוני ונדנדה רגליים. 

"מה זה הרעש שאני שומעת מאחור?" תהתה מלכה. הסתובבה. היא לא

האמינה למראה עיניה. היה זה נסיך אצילי על סוס לבן! כן כן, הוא

לא היה תעתוע!! איזה חמוד!! 

החתיך העולמי שיצא באותו הרגע מהמיצ'ובישי קולט אלגאנט שלו אמר

(לה!! הוא דיבר אליה!)

"היי בובה, רוצה לבוא לסיבוב?"

"כן!! כן!! בטח!! אהם. אהם. לאן?"

"לסיבוב, במיצ'ובישי קולט אלגאנט שלי. היא ממש יפה, כדאי לך."

"אבל אסור לי לדבר עם ז...."

"זה בסדר, אני לא זר-- את לא מכירה אותי?"

ואז הכתה בה לפתע המחשבה- זה לא אחר מאשר הרה"ג הנשיא בדימוס

של היו.אס.איי ביל קלינטון שליט"א!!

"היי, אתה לא אחר מאשר הרה"ג הנשיא בדימוס של היו.אס.איי ביל

קלינטון שליט"א, נכון?! שיואו, איזו התרגשות!! בטח שאני

מסכימה!"

והיא עלתה על המיצ'ובישי.

והם החלו לנסוע אל עבר הלא נודע. ביל שם מוזיקה שגרמה לה

לפרפרים בבטן, הרוח פרעה את שערותיה(והיא נראתה בהתאם)  והינה,

אויה. , המכונית נעצרה -המנוע התקלקל. היא הביטה אל עבר השמיים

המעוננים, כשהיא ממלמלת לעצמה- כמובן..רק לי זה יכול לקרות ..

בדיוק באותו הרגע, התחיל לרדת מבול. ביל ומלכה תקועים ביחד

באוטו מקולקל, בלי שום אפשרות לצאת. לפחות המצבר עוד פעל. בתוך

המיצ'ובישי היה חמים ונעים. 

"איטס אוקיי, רילקס, מלכה," אמר קולו הסמכותי והבוטח, עדין כל

כך- "תחשבי על הצד הטוב של העניין. אם לא הייתי לוקח אותך,

הייתי פה לבד.." ושלח אליה עוד חיוך נפלא שלו, וליטף את כתפה

ברכות מדהימה. 

היא הגניבה לעברו מבט מתפלא, ועיניהם נפגשו, באופן שמילא אותה

בחמימות בלתי מוסברת. היא אף פעם לא הרגישה כל כך טוב. עכשיו

הוא חיבק אותה, ממשיך ללטף את ראשה לאט-לאט, שם את ידו השנייה

על ברכה. והיא שותקת, דמעה נוצצת בעיניה שנעצמות בשלווה עם כל

מגע....

אך לפתע הציפה אפלה מוזרה את הרכב.מלכה הסבה את מבטה לאחור

וגלתה 750 יוצרים בעז"ה נכון לעכשו לבושים שחור,מקיפים את הרכב

ממלמלים באקסטזה "צנ-זו-רה!צנ-זו-רה!" בהיסוס מה היא החזירה את

מבטה אל ביל,שהיה נראה כעוס. "דו יו נואו דיס פיפל?"

שאל."אמממ.."גמגמה מלכה,

ענתה לו מלכה כולה מבוהלת, כן אלו קרובי משפחה שלי, ממאה

שערים, או משיראים ושערים, הם מהפועל אל- ג'ביה, או משער

הנצחון ברומא, הם כל פעם מגיחים משער אחר בתודעתי

וחוסמים את הרוח שבי בדרכה הפרועה אל הדמיון.

היה נחמד עד כאן אך דע לך שאני בעצם יו נוו, אי ג'ו?!

סוו, ביי ביבה צ'יס תו זה כמרה, אנד כול סמתיימס, אוקי

דרלינג?!

וברגע דרמטי שהיה צפוי שיקרה ביל בעט את מלכה ממכוניתו שם גז

והסתלק. 

היא נפלה וצרחה צרחה איומה ובאותו הרגע גם עבר אופנוע והתיז

עליה מי אפסיים ממימיה שבמקרה מישהו שפך דקה לפני,

ואז הופיע ברק באוויר וקול נפץ שטח בפניה דמות אלמונית ומפתיעה

- הוא חזר. והוא הצטער כל כך.. יו דונט נוו ואט האפנ.... [ועבר

לעברית, כי זה יותר נוח (לי).] 

יוו,זה כה מרגש ממש כמו סנדרלה, רק איפה שרביט הקסם שיהפוך את

הכתמים לפסים של זהב?

יש רק עוד בעיה אחת נוספת מלכה שלנו, למרות שמה המלכותי מה, לא

ידעה לרקוד.

בדיוק שמעתי את השיר שהסבתא שלי עליה השלום אהבה כל כך,

והבטחתי לה שלא משנה מה שקורה, כשאני שומע את השיר הזה אני

מתחיל לרקוד לפי המנגינה שהיא לימדה אותי אז.. לא הייתה לי

ברירה.. אבל - הנה! שבתי אלייך!

-----



דברים משונים קורים בסיפור הזה. ואני לא מתכוונת מבחינה

תוכנית. חלקים נעלמים, חלקים משתנים, חלקים מופיעים פתאום

למעלה, חלקים נכנסים באמצע, מה קורה?

-----

ככה זה כשכולם כותבים יחד.

"את ההמשך, אז היא נכנעה לתסריט, ולשם שינוי לא התמרדה כנגדו,

והתחילה לבכות." 



זה צריך להיות אחרי :

""החיים שלך אומללים

כי.." ואז עבר מטוס גדול והפריע לה לשמוע" 

ולא בהתחלה של הסיפור. 



"מנהג שסיגלה למניעת רגשות האשם שפרצו אחרי שביום כיפור לא

הצליחה להתאפק ואכלה קרמבו"



זה צריך להיות בין זה:

"שעשתה את המעשה הטוב שלה להיום"



לזה:

"שלמען האמת היה כבר עבש..."



--

בקיצור - מה הקשר לזה שכולם כותבים ביחד??

------------------------------

עזבי זה כבר סיפור מכור!

255 אגורות פעם ראשונה.

255 אגורות פעם שנייה.

255 אגורות נמכר! מישברכבותינואברהמיצחקויעקבהואיברכאת... 



אפשר לקנות קרמבו ב 1.50 שקלים. ישאר לזוכה 1.05 שקלים. אם הוא

יקנה בסופר ב 1.99 ויתן גם את 5 האגורות יעגלו ללמעלה וכך הוא

יפטר מהן.

(תווים, תווים.)



חמשת האגורות לא יגיעו אף פעם לאף אחד מכיוון שהם תמיד מעגלים

ללמעלה שם, בסופר. גנבים.