היה היה פעם
----
אוף נדוש, אולי פעם אני אתחיל סיפור בצורה יותר מקורית? חשבה
ליסה שטרוק, סופרת הילדים הדגולה.
הרי, אף פעם לא הייתי אחת שמשנה, מחדשת, מפתיעה. תמיד אותו
הדבר. אולי הגיע הזמן, באמת. אפשר לנסות-
----
לפני שנים רבות
----
התישבה סופרת הילדים הדגולה אלן באום והחליטה לכתוב סיפור. אבל
הפעם הוא לא יהיה עוד סיפור ילדים רגיל, הוא יהיה
------------------------------
הרעיון בא לה כשרקחה ריבה משובחה והתותים התערבבו עם תמיסת
הסוכר והפקטין ועלו מעלה מעלה.
היא צרחה וכל השכונה שמעה את קול ה"איאוריקה-מצאתי" שלה
.... הוא יהיה... הוא יהיה סיפור שילדים יבינו. כבר הרבה זמן
היא שמה לב לכך, שילדים לא מבינים ספרי-ילדים, וההורים שלהם,
או אחיהם הגדולים, נהנים מהם הרבה יותר. הפעם היא תכתוב סיפור
שילדים יבינו.
אבל איך אדע לעשות זאת? שאלה את עצמה אלן. הרי אינני ילדה עוד,
ואין באפשרותי להכנס לראשם של ילדים...
אני פשוט לא יכולה...
אך בכל זאת, קול מסתורי שבקע מתוכה לחש לה, שבאגדות... באגדות
הכל אפשרי.
טוב: ניסיון
1
2
3
.
היא ידעה שהסיפור שהיא תכתוב לא יהיה על סופרת שלא הולך לה,
וגם לא על סופר. זה יהיה סיפור על.... על... ילדה קטנה. כן-
ילדה קטנה זה טוב, אבל רק בתנאי ש-
---
זה לא יהיה עוד סיפור על ילדה קטנה שהלכה ביער, או שאיבדה את
אמא... זה יהיה סיפור על ילדה קטנה מיוחדת
וחזקה, ולא יהיה לו שום מסר, לשם שינוי. היא התחילה לחשוד
שהCIA או FBI או השב"כ הישראלי תפסו שליטה על כל ספרי הילדים
בעולם, כשמטרתם ברורה-
---
לנרמל את החשיבה האנושית.
הדוגמאות החלו לצוץ בראשה. הנה כיפה אדומה למשל. מה המסר החבוי
בסיפור מוזר זה? ניסתה לחשוב
והגיעה למסקנה, שהסיפור הזה נראה מבחוץ עם מסר נחמד מאוד- לא
לצאת מהשבילים ביער, כי אז יהיו לך אולי מעט קשיים בהבאת יין
וממתקים לסבתא שלך.
אך בעצם- יש פה לא מעט מסרים תת-הכרתיים, כמו למשל-
---
מסר חיובי לכאורה של נכדה שמביאה לסבתה אוכל. אבל, פתאום היא
חשבה על זה, למה הסבתא זרוקה באמצע היער? למה היא לא בקרבת הבת
שלה? האם פשעה פשע כלשהו?
---
ו.. איך אמא תקנית ונורמלית שולחת את בתה הקטנה לבדה ביער?
ומדוע האם של הבת לא הולכת בעצמה לבקר את סבתה של הבת? מדוע
הסבתא כה בודדה?
ניכר שיחסי האם-בת בסיפור זה לקויים לחלוטין.
לפיכך, החליטה הסופרת היקר לתקן את הסיפור, ולשכתבו, וכך כתבה:
"פעם הייתה ילדה קטנה, ומכיוון שלבשה תמיד כיפה אדומה- ..."
לא!! גם רפורמית וגם בלי טעם בכיפות?
"פעם הייתה ילדה קטנה, ומכיוון שלבשה תמיד מטפחת ורדרדה, קראו
לה מטפחת ורדרדה.
יום אחד, הסבתא של מטפחת ורדרדה, שגרה איתם בבית, ..."
למה סבתא ולא סבא??
טוב, זאת לא שאלה, הוא נפטר. והאמת שבנסיבות טראגיות, מאוד
טרראגיות. סיפור ארוך-
שקשור בנכדו, פטר, שתפס זאב, והוא חטף מזה התקף-לב. יש כאלה
שנוהגים לשיר אתהסיפור, ולנגן אותו, שעות על גבי שעות, כך שזה
רק תקציר של התקציר.
אבל האמת, שהיא רצתה להיות ג'יי קיי רולינג הישראלית. לרכב על
סוס ההצלחה, לגלגל מיליונים, ושכולם יספרו שוב ושוב את סיפור
סינדרלה הפרטי שלה, איך הפכה מאנונימית קשת יום לכוכבת אמיתית.
ספר, שיגרור אחריו כרכים נוספים, סרטים, הסטריה. אז מה המתכון
להצלחה?
כמובן, ללכת לבית קפה, לבקש מהמלצר עט, ולקרב את המחזיק של
המפיות. אוי, בעצם מסוכן היום ללכת לבתי קפה.
------
וכך, נגוז חלומה, הורדרד משהו, של מטפחת ורדרדה.
-------
ליסה שטרוק חשבה שאולי זה לא ממש יעניין את הקוראים, הסיפור
הזה על הסופרת אלן באום, אז היא החליטה לנסות משהו חדש.
עד שהתותים צנחו בחזרה מטה-מטה, וגם ככה נגמר לה הקול- אז
התזמון היה טוב, מה שלא מתאים לומר על הריבה, שכן היא הייתה
גרועה בהכנת ריבות, והדעה ש'הריבה משובחה' תופסת רק לגבי
הנמלים שהיו לה בבית.
מייד היא עזבה את הכל, רצה אל שולחן-העבודה הישן שלה, ענתיקה
מ1942, ירושה מהסבתא היותר זקנה שלה, לקחה את העט ששלחו אליה
מחברת הקורנפלקסים כפיצוי על הדיו שהיה בקופסה שלה, והתחילה
לכתוב:
. ספר טוב צריך הקדמה טובה. הקדמה מעניינת שתגרום לכל הקורא
אותה להתרגש ולרצות לסיים את הכל בנשימה אחת. אהה! צריך ציטוט
ממקור מרתק ומופלא!
ליסה אמרה לעצמה "אוי, ליסה ליסה.." ונאנחה קלות.
"הרי את לא מבינה אף לא טיפה בפרוז'קטורים מכאניים, וספר איך
תכתבי?" נותרה שאלתה תלויה באויר.
באטמוספירה אחרת לגמרי, אולי כתוצאה מהתנגשות הגלקסיות
המקבילות בעידן הבא, נפתחה דלת.
יבוא! צרחה ליסה.
המשך יבוא...
בבית מלא נמלים אוכלות ריבות, קורי עכביש מיושנים ועשים
מכוערים, חיה זהבה עם הוריה, ערס ופרחה מצויים. בכל בוקר היא
יצאה לטייל בחורשה, כיוון שלא למדה בבית-ספר.
יום אחד, נגמר לה הלק.
בהתחלה לא הרגישה בדבר ולא חשה לתקנו, אך עם כל יום שחלף
וצנצנת הלק שבאמבטיה נותרה ריקנית, הלכו ציפורניה של זהבה
(שנקראה כך על שם ציפורניה הזהובות) ועטו מראה מוזר עד משונה.
הארה רוחנית עליונה שרתה לפתע על זהבה.
יש שיקראו לזה 'דפרסיה עמוקה' אך זהבה לא הרגישה עם זה רע.
ראיה פנימית ועמוקה החלה להאיר מתוך נשמתה שכוסתה עם השנים
ברפש אוטם ומחניק.
---------
השינוי הפתאומי שליסה הכניסה לסיפורה נבע מחשבון הנפש שערכה
יום יום לפני שינתה.
מה לי להיות כרולינג? מה לי הסטריה, סרטים ותהילה עולמית?
אני צריכה למצוא איזו מטרה יותר רצינית בשביל הספר.
משהו כמו...
משהו כמו להאיר את העולם.
לכתוב ספר שישמש כפרוז'קטור, שיפקח את עיניהם של בני האדם,
שיחולל מהפכות, שיקבע עובדות, שישחרר את כל הנדכים והמושפלים
באשר הם שם, שיפרוש כנפיו בכל קצוות עולם, שישפיל ערומים עדי
ארץ ויגביה אסורים עדי שאול. או להפך. לא משנה מה בדיוק, אבל
שיעשה משהו!
וכך החל להכתב המדריך הראשון להפעלת פרוגז'קטורים מכאניים
ליסה ישבה ספונה בחדרה, העט מוחזק חזק מידי בידה וראשה הקודח
(מחום) מנסה להתחיל את הכתיבה.
"אוי, ליסה ליסה," נאנחה, אינך מבינה אף לא מעט בפרוז'קטורים
מכאניים, וספר איך תכתבי?"
אך זה היה מוגזם.
פעם שניה ששאלה זו נתלית באויר ועוד אין עליה תשובה???
בשביל ליסה זה היה מעל ומעבר- והיא התעלפה
וכך בא סופו של הסיפור.
סוף.
מאשר להמשיך ולחשוש שיצירותיי והדירה כולה עליהן, תעלנה באש."
ונפלה בחבטה עצומה על פרוז'קטור מכאני, אך בגלל שהיא לא הבינה
בפרוז'קטורים מכאניים היא לא ידעה שלא כדאי לשים על-ידם
וילונות, כך שהוילון עלה באש, ועלה חשש שכל הדירה תישרף ועליה
כל היצירות של ליסה!!
מה לעשות, שהחשש אכן התאמת.
"אחים!" חשבה לעצמה ליסה "הושיעו אותי מעצמי!
מזה שבועים שוכבת חבוטה (שזה רמת חום קצת פחות מחביתה) מעל
הפרוז'קטור המאפן הזה!
נסעתי לישיבה, וכשחזרתי קיוותי למצוא את עצמי במצב יותר מתקדם
מאשר להמשיך ולחשוש שיצירותיי על הדירה כולה תעלנה באש!"
לאחר שגמרה להתלונן לעצמה על חייה שלא מתקדמים לשום מקום, קמה
ליסה ממקום משכבה, נערה מעט את האבק שהצטבר על שמלתה בשבועיים
ששכבה שם בחוסר מעש, וכבתה את הוילון בעזרת מגבת לח, שנשארה
אצלה עדיין מהתדריכים של מלחמת המפרץ.
ובאותו הרגע פרצה בשיר סוחף, "הו, החדר האטום, האטום" במשקל
הסלע האדום,
ואז היא נזכרה שהיא בכלל לא גרה בארץ,
ואז היא נזכרה שהיא סופרת, וכותבת בכתיב תקני, קרי "מגבת לחה".
ואז היא נזכרה שזה לא יפה לכתוב הרבה "ואז"
אז היא הפסיקה.
ובאותו הרגע פרצה בשיר סוחף, "הו, החדר האטום, האטום" במשקל
הסלע האדום,
ואז היא נזכרה שהיא בכלל לא גרה בארץ,
ואז היא נזכרה שהיא סופרת, וכותבת בכתיב תקני, קרי "מגבת לחה".
ואז היא נזכרה שזה לא יפה לכתוב הרבה "ואז"
אז היא הפסיקה.
ליסה לא ידעה מה נסגר איתה. היא הייתה מטושטשת נוראות, ועייפה
עד אין קץ.
"שוש'קה!! איך הגעת לפה??"
עולמה הסתחרר, היא החלה להזות קלות ולראות כפול. היה נראה לי
שכל דבר היא כתבה פעמיים.
ופתאום - כל עולמה הכחול מזוויע והסגול מכוער נעלם - והיא ראתה
אור לבן שסינוור את עיניה.
היא כיבתה את האש מאוחר מידי. וכעת - היא עולה לשמיים! איזה
יופי! חשבה לעצמה ליסה. כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה!
היא הרגישה את עצמה מרחפת... היא הסתכלה למטה וראתה את בתי
העיר קטנים, קטנים... היא הסתכלה למעלה וראתה עננים, ענני
לבנבנים ונעימים, מלווים אותה בדרכה למעלה.
היא הגיעה סופסוף - שערים מוזהבים נפתחו למולה. היא לא ראתה את
השלט שהיה לידם, בו היה כתוב:
'מבוקשת! חיה או מתה!' ומתחת, תמונה שלה. רגע. היא חשבה לעצמה.
אם כל מי שבא לכאן הוא מת, למה יש צורך לציין חיה או מתה?
לפתע, היא שמעה קול מימינה, שכמו קרא את מחשבותיה, אמר לה:
הלו ליסה מותק, תתעוררי!!! את סתם דמות מומצאת בסיפור של כמה
חבריה שמשחקים אותה סופרים. כשליסה שמעה את זה היא הבינה שיש
לה שתי ברירות: או לדפוק לעצמה כדור בראש או לתת לסופרים
המתלהבים האלה להמשיך לשכתב את קורות חייה.
----
היא לא התאפקה וירתה בעודה חושבת:"הא לכם סופרים מתלהבים, נראה
לכם איך תפתרו את זה!" ומוחה נמרח על הפרקט...
הבעיה שלה הייתה שהיא כבר מתה, וכידוע לכולנו, מינוס פלוס
מינוס שווה פלוס. לכן ליסה שטרוק חזרה לחיים. אף אחד לא התגעגע
אליה. אף אחד לא שאל אותה איפה היא הייתה. היא לא חסרה לאף
אחד.
"מלכה שפרירי, מלכה שפרירי, מוכר לי השם מאיזה מקום. הוי,
ירדתי לעולם בחזרה בתור מלכה שפרירי! אבוי!"
|
פייסבוק צורה
טוויטר צורה
