לחיות? מה זה לחיות בכלל? להיות כאן , להיות שם. איך  אמר פעם

מישהו: למות זה רק לעבור דירה , אלא שהחכמים בוחרים להם דירה

משובחת יותר. אז מה , להתחיל לחפש דירה? טוב לי פה, עם הבטן

המתהפכת, הקיבה, לא רוצה לעבור דירה. 

בינתיים. השתפשפה זרוע במרפק. דווקא כשהסתכלתי על ניאון המטבח

של השכנים, והתחלתי לדמיין את שיחות הנפש שביניהם. הלא תמיד

ישנן שם שיחות שאין אצלי. בזרוע הזו, היו גם קצות אצבעות.

מושכות סיגריה אחת עם ערפל.

(הרי ידוע שכמה שיש יותר ערפל בסיגריה היא יותר שווה)

{במלעיל, מינה סתם.}



אז אחזתי לי בדרמטיות בסיגריה ההולכת ומתפוררת, נשאבת כל כולה

אל תוך ענן הערפל העצום. 



והענן הלך וגדל... וגדאאאאאאל... עד שכיסה את כל הדירה.







אופס... 

נראה לי שהסיגריה נפלה על המפה שעל שולחן העץ. עץ טבעי כזה,

יפה, בלי לקה אפילו. בעלי הרביעי הכין אותו במו ידיו, לפני שגם

הוא מת.



פתאום נזכרתי בו... קראו לו הרטפורד, זרובבל הרטפורד. היו לו

עיניים שחורות וחדות, ומבט מיוחד נורא. מן מבט כזה שיכול להיות

רק לאנשים שקוראים להם זרובבל הרטפורד.

יום אחד כשחזרתי הביתה, ראיתי אותו שוכב בתוך האוטו הבוער, ודם

שותת ממנו... 

ופתאום העשן של אז התחבר לי כ"כ עם עשן הסיגריה הבוערת,

שהספיקה להבעיר את שולחן העץ בזמן שחשבתי על הרטפ'לה שלי...



~~~~~~~~~~~~



פתאום מצאתי את עצמי בבית חולים, מוקפת חלוקים לבנים, ואמא-אבא

יושבים לידי ומחייכים חיוכים מטופשים...



חייכתי חזרה, אחרי הכל הם הגיעו בשביל החיוך, ועכשיו הם יכולים

לחזור. מרוצים, כלומר בהתחשב במצב. הם רצו לדעת מה קרה, האם

הכל שוב חוזר על עצמו. אמרתי שלא, זאת הייתה רק תאונה רק טעות.

לא כמו פעם.

הם נרגעו. סגרתי את העיניים, ופתחתי חזרה, הם כבר לא היו כאן. 

נו, מאיפה לי לדעת מהיכן מתחילים בכלל. ושלא תגיד שלא חיפשתי..



כבר שבועיים שיש בי תנועה כזאת בתוכי ש..

טוב,זה לא כזה מסובך. תנועה מעגלית כזאת פשוטה. בבטן, אולי

בקיבה או בכבד בכלל.

זה קצת מעיק בהתחשב בעובדה שעוד מעט יש לי יומולדת ואני מת

לחיות עד אז.



בכיתי. לא יכולתי להפסיק לבכות. הדמעות כיסו את כולי.

כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה פעמים שביקשתי, התחננתי, ניסיתי..

באמת עשיתי הכל!! 

וכלום לא זז.  מעולם, מ-ע-ו-ל-ם לאיש לא היה אכפת ממני. רק

כשהיה חשש שמישהו יחשוב עליהם משהו, הם באו ונפנפו בכמה חיוכים

ופוזות.



וכמו ברוב הסיפורים כאן, גם אני בסוף החלטתי להתאבד.

השאלה היתה רק איך לבצע את זה..



זה לא פשוט כשאתה מרותק למיטה בבית חולים קפדני.



חשבתי על האפשרות של ניתוק מכשירי ההנשמה, אבל זה לא מספיק

דרמטי.



או! נהדר. מצאתי את דרכי... אבלע בבת אחת את כל התרופות

שבמגירה כאן לידי.. איכס, זה מרררר....





$@&%^)&*O*)((&$)*&$^#!%@@Q^*&)2457!@$@^^*^&*)@&$^



תקלה טכנית



לא ניתן להמשיך את הסיפור עקב מות המספר



תודה ולהתראות



מה??? כל אלו שכתבו את הסיפור הלזה מתו??? (רחמנא לצלן, לא

עלינו, ושלא לפתוח פה לשטן...)



ולמה לעזאזל מנעחם לא עובר כאן לפעמים וגורם לסיפורים מטופשים

להפוך ל"לא ניתן לשכתב עוד את הסיפור"???





-------

חחח. עכשיו כולם יחשבו שמישי כתבה את זה בגלל ה'ע' שבמנחם, ולא

ידעו שאני כתבתי...



-----



חה. אמנם לא אני (מישי) כתבה את החלק עם המנעחם, אבל מסכימה

היא (אני) בהחלט שמנחם חייב להפוך את הסיפורים שסיימתי

באכזריות לסיפורים שא ניתנים לשכתוב עוד.

והנה אחת מכותבי הסיפור, חיה.

אולי עוד מעט כבר לא, אבל בנתיים..

האיש מת,

אבל המשפחה שלו המשיכה לחיות, והם חיתנו ילדים, ונולדו נכדים

והכל המשיך כרגיל, ואותו אדם לא חסר להם בכלל.

אבל אם הוא היה שם הוא היה יכול להוסיף.

חבל שהוא מת, אבל בעצם, אולי לא?



בכל מקרה, את הנעשה אין להשיב.

ומכיוון שאנחנו לא בסיפור חסידי כרגע, לא ננסה לחקור במופלא

מאתנו ולומר מה קרה לו שם למעלה, אחרי שהוא מת... נסתפק בכך

שמשפחתו חיו באושר ועושר מעתה ועד עולם.



סוף! 



~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~