עמדתי לידך היום, שותקת.
היה ריק שם...ריק ועצוב.
מן משהו משונה באויר, כאילו גם השמיים יודעים שהיום הזה שונה מתמיד.
והסתכלתי על המצבה, קוראת שוב ושוב ושוב את השם.
וזה השם שלך...זה באמת אתה...
כל הבכי שהצטבר לו שנים פתאום יצא.


אני חוזרת הביתה רואה אותך מחייך אלי, מקשיב לי, אני מספרת לך איך עבר היום ומה עיצבן אותי ואתה-עם השקט האופייני שלך מקשיב.
שותק ומקשיב.
אני רוצה לשאול אותך מה שלומך אבל אתה לא עונה.
אתה לא עונה לי!!!!
אני מסתכלת עליך שוב,
ונזכרת שזאת בסה"כ תמונה...
אתה כבר לא אמיתי.
כבר לא איתי.
עברו כמעט 3 שנים.
מנסה להדחיק, כאילו זה לא קרה בכלל.
אבל אז מגיע היום הזה.
פעם בשנה שחייבים להתמודד עם המציאות.
ונכון שיש גם את האזכרה שלך ואת היום הולדת שלך.
וגם אז קשה-אבל היום, היום הזה שונה.
ואנחנו הולכים ביחד לטקס יושבים איפה שכל האנשים העצובים יושבים. יושבים ושותקים.
אף אחד לא אומר מילה.
לא שאין לנו מה להגיד, יש כ"כ הרבה.
אבל ברגעים האלו יש מן שקט לא מוסבר כזה ולא רגוע.

לפעמים סתם ככה פתאום עולות לי מחשבות,
מה היה אם זה לא היה קורה..?
היית יכול להיות כבר בן 23....
אולי נשוי? אולי כבר אבא?
בטח היית מתחיל ללמוד רפואה ולפני זה טס לדרום אפריקה כמו שתמיד פינטזת...
אבל הכי חשוב- היית פה איתנו.
והכל, הכל היה שונה.
אמא היתה שמחה ואבא לא היה מרגיש כל כך רע,
לא היו מסתכלים עלי כמו על ילדה מסכנה.
לא היו קוראים לנו ´משפחה שכולה´.
בטקסים הייתי נשארת לשבת מאחורה עם אלה שזוכרים אבל לא באמת קשורים.


לא דיברתי על זה עד עכשיו.
למרות הפסיכולוגים והעובדות הסוציאליות שנשלחו אלינו בלי סוף.
שתקתי.
רק שתקתי.
אפילו דמעות בקושי ירדו לי.
אבל היום החלטתי ללכת לבית העלמין בבוקר, לפני שיגדשו אותו המוני אנשים ולא יהיה לי מקום לידך.
פעם ראשונה שהייתי שם לבד.
אולי זה מוזר אבל רק היום הבנתי שאתה באמת קבור שם.
שהמצבה הזאת שלך אמיתית.
שהרצח הזה באמת קרה.
שאתה לא פה. אתה פשוט לא פה.
ואני לא אראה אותך יותר.....
וזה לא יעזור כמה אני אתכחש וכמה אני אסתכל על הכל מהצד כאילו זה לא שייך לי.
זה אתה!


והיום בטקס שלקחתי בשבילך פרחים
הרגשתי שמשהו השתנה.
התבגרתי.
הפנמתי.
אבל לא קיבלתי.כי אי אפשר.


בבקשה אל תכעס עלי,
אני מבטיחה לך שגם בשנים האלה לא שכחתי אותך...למרות הכל..
מבטיחה לך שאני עדיין אוהבת אותך.
ומבטיחה לך שאני אזכור...
תמיד.