"רֶחֶם בְּגִידָתֵךְ הִיא עֲדַיִן



הַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ נוֹלָדִים הַשִּׁירִים."



יש הרבה במשפט הזה.







הלך ממך. 

השאיר בך עקבותיו, 

הותיר בך צלקת, 

חרט בך דמעות. 

היה לך כאור 

לזגוגיות העיניים. 

פעם עטף אותך בחום, 

לחש לך מלים שטרם שמעת 

ואגד לך תחושות שמעולם 

לא חשת. 

טלטלות העביר בגופך. 

הוא חשק בך בכל מאודו, 

כשבאהבת בשרים אהבתם, 

כשהיית בין רגליו. 

את אונו השאיר ברחמך. 

כשהיה הרחק ממך 

עלייך פינטז. 

כמו קוסם ליהט בך קסמים 

ואולי בכלל לא היה תמים. 

כי מתי שהוא, מבלי שתביני 

הלך והותיר אותך 

פצועה, מתגעגעת. 

בגופך את נוגעת, 

מנסה להשיב לך 

תחושות שהיו פעם חלק ממך 

ועכשיו שייכות לאחרת.





תודה.


 
 

 תודה מיק.

אני חושב שהתבלבלת מעט בתפקידים: המספר (בלשון זכר) בשיר הוא

אני, והשיר מופנה כלפי זו שהלכה.


 
 

 כלל וכלל לא התבלבלתי הבנתי בדיוק את שכתבת וכאבתי כאבך.

כמחווה הבאתי משהו משלי כאישה. 


 
 

 אם כך, סליחה (ותודה).


 
 

 שיר רווי פנינים:





"וּבְעַד הַחַלּוֹן בָּעֲרָה הַשֶּׁמֶשׁ.



הָיִינוּ שֶׁמֶשׁ עַל שֶׁמֶשׁ."





"רֶחֶם בְּגִידָתֵךְ הִיא עֲדַיִן



הַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ נוֹלָדִים הַשִּׁירִים."







עם הרבה עוצמה.



נהניתי מאוד לקרוא



אמילי


 
 

 שיר שראוי לו שייקרא

ולא ירד מטה בגלל ההצפה תחת שיריי


 
 

 תודה אמילי. אני שמח שהשורות המסוימות האלה, החביבות עלי מאוד,

משכו את עינך.


 
 

 זה חזק

אבל קצת קשה לעיכול.


 
 

 ויפה כל כך...