לצאת לטייל,
ללכת בשביל שצייר לנו
עפרונו של ריבונו של עולם.
להביט במעשי ידיו,
ביצירותיו ובנופיו.
ללמוד כך ציור אחר
שצייר הבורא,
לא פחות יפה,
אלא אפילו יותר,
ללמוד את הציור
של נשמתך.
[ליצירה]
הייתי רוצה לבכות בתור תגובה, אבל קשה לי לכאוב יותר...
אבל את יודעת, אמה? גם בשעת דימדומים יש אור, גם כאן יש תקוה, יש לנו כוח, ויש לנו לאן ללכת...
מזכיר לי שיר מקסים שכתבת (והעתקתי ממנו משפט לפנקסי האישי) בו כתוב:
"אנשים קטנים הם בעל כורחם עמוד האש של העם"
כל כך אהבתי את המשפט הזה, עם כל הכאב יש בו מבט קדימה, מבט של שליחות.
זה היה חסר לי קצת בשיר הזה. אבל בעצם, צריך להיות רגעים של כאב כמו שכתבת, כי בלי שכואבים כמו שצריך, גם אי אפשר להגיד שהכל לטובה וכו'. לפני שנביט הלאה צריך לכאוב, צריך להרגיש חלק מהעם, כמו שאת מרגישה בצורה ממש מדהימה, (וגם כתבת מקסים בשיר). אבל גם אז אסור לשכוח שיש עוד תקוה, ועוד כמה רגעים נרגיש אותה...
[ליצירה]
אמה, כל כך נכון!!!
המון פעמים אני חושבת שאנשים בארץ רק רוצים שקט, רק שלא יהיו פיגועים, רק קצת שלוה בחיים,
ושוכחים את השאיפות הענקיות שיש לעם מקסים כמו שלנו...
תודה...
[ליצירה]
כל כך נכון...
נכון וחשוב.
אבל - לא הבנתי מה הקשר לצלקת (סליחה על חוסר הדמיון והמעוף...)
אולי כדאי להסביר את זה קצת יותר, כי אני מרגישה שהפסדתי.
שנזכה לתת מכל הלב...
תגובות