[ליצירה]
אהההה
זה פשוט -זה-!! כמה זה מוכר... כמה... הרי תמיד ברגעים האלה הראש שלנו הכי מעופף שאפשר... קופצים מברכה לברכה, מ18 לברכת המזון, חשובים על דברים אחרים... כמה שזה קשה ל-ה-ת-ר-כ-ז...
חשבתם פעם למה זה קורה?
מאחר שבתפילה, בניגוד מוחלט לכל שאר הזמן בו אנחנו בהכרה - הראש שלנו 'שקט למחשבה'... פתאום יש לנו כמה דקות שאסור לנו לדבר, ללכת, לעשות, לאכול, לכתוב... פשוט זמן 'איכות' לעצמנו... בין כל המהומה הזו של המציאות כולה - מוצא לו האדם לפחות שלוש פעמים ביום - זמן 'ריק' [בחיריק] לעצמו....
...ובזמן הזה הוא מוצא את אלוקיו.
[לפחות משתדל...]
[ליצירה]
מצמרר באמת.
ומביע חלחלה עמוקה וגם צער עמוק.
עצוב לשמוע שיש מחשבות כאלו בעולם.
מעבר למימד האגואיסטי הנוראי שבשיר - ב'שם הרומנטיקה', או יותר נכון 'אהבת האני'... כדי לא לראות את אשתו 'בלה' הוא ימות עכשיו כשהיא עוד 'יפה'? ימותו יחד כשהם עוד 'יפים'... הוא לא יכול לחיות אם הוא יהיה 'בודד' אם היא תמות לפניו [כאילו שלאלמנים אסור להתחתן...] בחתימה של 'טוב למות שניים מלחיות לבד' -מזכיר את מה שחוה טענה בחטא עץ הדעת 'אתן גם לאישי...'
החסד של ר' עקיבא לגבי שניים ההולכים במדבר ויש להם מימיה אחת לא התקבל להלכה - וגם עם רעיון גדול ועליון יש בו - הוא מנקודה של חסד. כאן הוא מנקודה של אגואיזם.
לא מדובר על הקיימות האונטית של השניים, לא מדובר על תחושת השייכות המתבטאת ב-חיים- אלא בחרדת נטישה הפותרת את עצמה במוות....
מעבר ללגיטימציה של המעשה הלא-ראוי שנמצאת בשיר - יש בו גם הסתכלות לא נכונה על חיי המשפחה - וכן על החיים בכלל. מעשה של התאבדות לא נוגד רק את התורה כי אם גם את השכל, מאחר והוא מעשה שכולו הכנעות ליאוש. [או לטירוף, שלא בטוח דבר שונה.]
החרידה באמת יפה, מי כמוני שלא אוהב שירים יכול לומר זאת כשהוא מוצא חריזה טובה [במיוחד הבית הראשון, כמובן.] - ברם התוכן, הו התוכן.
האם צריך להזדהות עם הדמויות כשכותבים? לאו דווקא, ברם הדבר תלוי במשמעות הכתיבה - 'מדוע כותבים'. האם לכתיבה ישנו ערך מהותי משל עצמו, האם כתיבה זה סתם כמו שירבוט על קיר בשביל שישמעו אותי - או כדי לפתוח שערי בינה, וכדי להביע רעיונות רוחניים שעדיין לא הובעו ומצווה להביעם במציאות? האם על הספרות לגלות גם את מה שהיא צריכה לחסות? להציג את מה שהיא אמורה להצניע?
לכן זה חשוב מה המטרה של הכתיבה. אם השיר באמת בא להביע את הזעזוע ממחשבות כאלו, למרות שהוא לא רומז לזאת מספיק - יש לו מקום. ברם אם השיר בא לפאר ולרומם ובעצם לתת לגיטימציה למחשבות פסול אלו - האם יש לו איזה שהוא ערך רוחני כל שהוא?
אם אני למשל אכתוב שירי נצרות המפארים את אותו האיש, המהללים אותו וקוראים להשפלת עמ"י, או אכתוב סיפור מנקודת מבטו של אנס - והסיפור יציג אותו באופן סימפאתי ובמקרה הטוב יציג את מעשה האונס כדבר ש'לא היה יכול להמנע כלל וכלל' ובעצם נותן לו לגיטימציה - האם יש מקום בעולם לספרות כזו?
כמדומני שלא. שכן על הספורת להרבות אור, ולא את החושך. די לנו שהגויים עושים זאת במשך ההסתוריה - ומדוע נצטרך למעשה זה גם? הצדיקים הטהורים אינם כובלים על הרשעה כי אם מוסיפים צדק...
לכן - כתוב יפה, אבל מבוזבז לחלוטין, וחבל.
[ליצירה]
המממ...
להגיד לך באמת מה זה מזכיר לי? אבל באמת באמת?
זה פשוט סגנון של 'דרשות יום ראשון'... כל הקהילה מתאספת בכנסיה ואז בא הכומר ודורש להם על 'רידאמפשן!!' וצועק עליהם 'סינררררז!!!' וכל מני צעקות אחרות... או להבדיל 1000^2 הבדלות את הסגנון הישן של הרב אמנון יצחק...
או במילים אחרות - מאד 'תוקפני'.. נורא 'צעקני'.
נכון, לפעמים צעקות ליכולות לזעזע בנדם, לפעמים שצועקים על מישהו הוא 'תופס את עצמו' באיזה שהוא שוק ושם לב לכל מני דברים... אבל כבר יודעים אנחנו שאין זו הדרך האמיתית ו/או הנכונה לעיקרן של דברים... כשם שביהמ"ק לא בא במלחמה אלא בשלום, גם תשובה לא באה ב'ריב' אלא באהבה... [רש"י על התוכחה של משה לבנ"י בסוף המסע.. צריך לדעת גם -איך- להעביר את הביקורת ולא רק לבקר. אין זה אלא הדבר הכי אנושי להגיב ל'ביקורת מטיפה' בהרחקה, בהתנגדות, בדחיה... אם רוצים לקרב ולעורר - צריך לעשות זאת באהבה. באופטימיות, בשמחה.
ב'יללה! בואו קידמה!' ולא ב'נווו!!' או ב'דייי כבר!!!'
בלקיחת יד ומשיכה, נתינת כתף מעודדת - ולא בדחיפה ובעקיצה... לעולם ירגיז אדם יצר -טוב- על יצר רע...
יש הרבה מן החיוב במה שכתבת, הרבה - אבל הוא 'מתכסה' בביקורת שמתחילה את הקטע, כל הנימה של הקטע מתחילה בעצם מהשורות הראשונות 'די!!'... הרבה יותר נכון יהיה להתחיל ב'יללה! בואו נצא אל הקודש! עד מתי נשארנה בחושך? עד מתי...'
אך הכי חשוב, הכי הכי, זה הגוף המדובר - - שכן אתה פונה אל כולם בגוף שני - אתם - לא 'אנחנו', לא כולל את עצמך בכלל... [ואם כבר אנחנו קרובים לפסח... 'לכם ולא לנו...' בגלל שהוציא את עצמו מהכלל....וכו' ואכמ"ל...] הדרך ה-אחרונה- לעודד ולדחוף אנשים לעשות טוב - זה לדבר איתם מבחוץ... ללא שיתוף... - ועוד יותר, כשמדובר בנושאים כלל ישראלים כגון אלו - איך יכולת לזעוק זעקות כנביא, שאין אתה מכליל את עצמך כחלק, אתמהה...
[ובכולופן, חזק וברוך על היצירה! שאלתי את עצמי כמה זמן יקח לך 'לחזור'...^_^ גוט טו סי יו באק...]
[ליצירה]
...
מעניין שהסגנון הטיפוסי כל כך סטריוטיפי למקומות ההם יאלה... :)
רק רציתי להוסיף - את הקטעים שבסוף, [מקורות בלעז] כדאי באמת להקטין...
האם הם צריכים להיות שם - כמובן. מעולם לא אהבתי את היצירות של הביינישים האלה שכותבים מתוך כל מני מקורות במליון ו2 מליצות ורמזים ואולי כשתגיע לשיעור כ"ט תבין בכלל למה הם התכוונו. ומאחר ו,מה לעשות, הסיכויים שכל האנשים פה יגיעו לספרי חסידות מאוחרים באופן סדיר הוא די קטן [מה לעשות, יש עוד מלייארד ספרים בארון היהודי... לא כולם יכולים להתרכז באותה קבוצה...] טוב לדעת מה קורה בסיפור.
האם לסיפור יש כללים? כבר אמר הרב זצ"ל ש'אני לא יכול להסתגר בתוך הכללים המליציים בחרוזים ובדימויים...' [ציטוט גרוע ומשובש]. הנפש לא יכולה תמיד לתחום את עצמה לכללים כאלה ואחרים, ולא תמיד אנחנו יכולים להכנס לדרישות של כולם.. אז אם הרב לא יכל... אז מי אנחנו שננסה?:) ^_^ [סתם בצחוק...]
[ליצירה]
??
סתם שאלה, מקריאה שנייה [טוב, חמישית...]
איפה היא היתה? באומן? היא כותבת 'פגישה ראשונה שאחרי', ו'נסעת נסיעה ארוכה', ואפילו אחרי זה 'חייבת לנסוע קצת'... [לחזור לאומן?!]
נראה שהנסיעה שינתה אותה – אבל זה לא כל כך נשמע כמו אומן מאחר והבית כנסת ספרדי.... [פעמונים... סלסולים...]
אז איפה היא היתה? לאן היא נוסעת? מה מצאה שם ששינה אותה? [אפשר גם?]
[ליצירה]
פחחחח
מה זה דורש שאני אגיב לדבר כזה...
אבל אתם יודעים מה?? על הפרנציפ לא!
כי בעצם מה יעזור שאני אגיד את כל המנטרות הקבועות שלי כמו 'יש על זה ברב סולוביצ'יק...' וכל אלה... הרי גם ככה אתה 'תסתפק' אם אני בכלל צודק...
מגניב. הזכיר לי איזה פרק של פיוצ'רמה שראיתי בכנס איקון האחרון... משו על גזע חייזרים של 'נטראליות'.. שכשחושבים על זה זה בעצם הספקנות האידיאלית...
'במקרה שאני מת, אמר החייזר הנטראלי למשרתנו הנטראלי ביותר, תמסור לאישתי..... 'היי'....'
:-)
תגובות