בלי לנפץ לך את היצירה אבל...
"גם עתה תחתינו העולם קו שבר-
אך תראי הביטי איך מעבר
לאותו הקו פרח לנו עכשיו
המכנה המשותף"
אילו שתי תיבות מתוך שירו של יהודה עמיחי "ראי אנחנו שניים מספרים"
[ליצירה]
אמ...
בלי לנפץ לך את היצירה אבל...
"גם עתה תחתינו העולם קו שבר-
אך תראי הביטי איך מעבר
לאותו הקו פרח לנו עכשיו
המכנה המשותף"
אילו שתי תיבות מתוך שירו של יהודה עמיחי "ראי אנחנו שניים מספרים"
[ליצירה]
קצת נאיבי. מלחמה ושלום עושים פוליטיקאים, ואת המנדט, נותן להם הרחוב. עוד לא הוכח שחלומות על שלום יביאו אותו. מה שכן ניתן להיווכח, שממהיגים בעלי שעור קומה יכולים להביא שלום, ממש כמו שמנהיגים כושלים יכולים לגרום למלחמה.
[ליצירה]
רעות יקרה,
כששואלים את השאלות הנכונות, התשובות באות מעצמן, כי השאלה חשובה מהתשובה. זוכרת ?
ובכן שאלת שאלות נכונות.
היופי ברגש הזה הוא, שהוא מורכב, שיש בו הכל, שאפשר לגעת בקצותיו נשמתנו ולחוש את מידותיו ואז לעצב אותו על-פי גדלות נפשנו. כאן אנו מתחילים להיות אנו עצמנו.
ובקשר ל-"עזה כמות" - לפני שנים רבות קראתי ספר שנקרא "עזה כחיים" . אינני יודע היכן להשיג אותו אבל אם תוכלי כדאי לקרוא אותו (יש אחד שיודע להשיג כל ספר שמבקשים ממנו שמו איתמר לוי ויש לו חנות ספרים במושב צרופה טלפון 04-9541608) מסר
[ליצירה]
שי יקירי,
יפה מאד. בטאתי באופן פאוטי את מה שחש כל מי שכותב. לכתוב צריך לבד, מעבר לחומת ה-"אני".עצם הכתיבה היא משהו אישי, פנימי. רק לאחר שכתבת כשהיית אם עצמך אתה מאפשר להציץ פנימה. אם אחר-כך הקורא מבין, הוא יכול להסכים ולהזדהות , או לא להסכים אבל הוא לא יכול להתעלם.
אינני יודע אם ה-"אישה" היא דמות פרטנית או מושג כולל, אבל אני מקוה שה-"אישה" מבינה, ואם גם היא כותבת היא חשה את אותה תחושה ומבינה. רק אז זה הופך לדו-שיח בין שתי נשמות עצמיות וקרובות. כמו שאמר יהודה עמיחי: "שנינו ביחד, וכל אחד לחוד" והמרחק בין השנים נשאר קצר כ-"מרחק בין שתי תקוות". מסר כפול (אבל ברור)
[ליצירה]
שיר עצוב.
מזכיר את השיר של הזמרת הנערצת עליי - שרית חדד:
"כשהלב בוכה רק אלוהים שומע
הכאב עולה מתוך הנשמה
אדם נופל לפני שהוא שוקע
בתפילה קטנה חותך את הדממה.
שמע ישראל אלוהי אתה הכל יכול
נתת לי את חיי נתת לי הכל
בעיני דמעה הלב בוכה בשקט
וכשהלב שותק הנשמה זועקת.
שמע ישראל אלוהי עכשיו אני לבד
חזק אותי אלוהי עשה שלא אפחד
הכאב גדול ואין לאן לברוח
עשה שיגמר כי לא נותר בי כח.
כשהלב בוכה הזמן עומד מלכת
האדם רואה את כל חייו פתאום
אל הלא נודע הוא לא רוצה ללכת
לאלוהיו קורא על סף תהום."
באשר לפסקה: "מרגישה לבד בתוך זרם ההמונים,
אמר לי מישהו: "המקום שבו אני מרגיש בודד, הוא המקום שיש בו המונים". ככה כולנו...... ובעזרת השם כולנו מוצאים לבסוף את הדרך בעזרת אמונתנו בתוספת תעצומות הנפש שלנו, אותם לא מוצאים במקום שיש בו המונים,
[ליצירה]
תודה למגיבים ולמחמאות.
הסיפור מאחורי היצירה הזאת הוא שכתבתי את חלק א. ראשון ורק ממנו באה לי ההשראה לחלק ב. כיוון ש- א. הוא מקור ההשראה, לא רציתי לוותר עליו, ולכן החלטתי לצרף את שניהם ביחד. עבורי זה שיעור איך לחשוב על רעיון ליצירה, להעלות אותה על הכתב, ואז בהשראתה לכתוב יצירה מפותחת יותר, ושתיהן חשובות להתפתחות של שיר. אז אשמח אם תקבלו את ה-"גחמה" הזאת כמו שהיא. באשר לשינויים שהצעתם בגוף השיר אחשוב על כך ואתקן.
[ליצירה]
ליאורה,
הפסקת מזמן להפתיע אותי. אני יודע שאת מדהימה.
אבל כל פעם יותר, ולכן חבל לקלקל בהבעת דעה לתוכן. אבל אין מה לעשות, השיר הזה כל-כך חזק שאיננו מאפשר לעבור עליו לסדר היום ולפטור אותי במילות שבח.
ובכן, כולנו בני תמותה, גם השופטים. גם הם משתמשים בכלים לא מוסריים כמו "עדי מדינה" ו-"עסקות טעון" ו-"נכוי שליש" ו-"נסיבות מקילות", ונעזרים בעורכי דין, שמקבלים שכר טרחה בשביל לשקר.
אבל פה יש איזו שהיא כוונה ורצון לחשיפה, לעומת מערכות מושחתות שמקיפות אותנו, חונקות אותנו, וגורמות לנו לייאוש. מכל המערכות שאנו נתונים בידיהן מערכת המשפט פחות מבאסת הגם שהיא נראית (ולפעמים שלא בצדק) קרירה ומיובשת. אני חושב שאם היית מכירה אישית את "השופטת" שלא בהיכל, היית משנה את דעתך, ולא מדובר בשופטת מסוימת. (אגב יש לי סימוכין)
ושוב, השיר שלך הוא גדול וראוי. ותמשיכי.
[ליצירה]
אני לא חושב שמישהו באתר הזה קיבל כל-כך הרבה תגובות על יצירה אחת, ובצדק, ומי שלא קורא מפסיד. כל מה שיש לומר על היצירה אמרו כבר, ואני מוסיף את ברכתי ומחכה ליצירה הבאה. מסר ברור
תגובות