בבוא היום,
עד רדת ליל,
כמעט בין ערב וערבָּיים,
עד רדת נשמה לשאול,
עד בוא גואל.
בין אשמדאי לערְבִיִים,
בין אור יהל לזפת משחירה,
תנוח נשמתי ותסובב אין קץ,
זה הוא עונשה...
נשמת מרה...
[ליצירה]
הוא מבוסס
על מקרים ידועים שקרו בתקופת השואה. כתבתי אותו די בהשראת המקרה בו אב שאל את רבו אם ביכולתו לפדות את בנו מלקיחה להשמדה, רק שבמקומו ייכנס נער אחר - האם מותר על פי דין תורה לעשות זאת.
הרב שהצטמרר לשמע השאלה לא ידע את נפשו וניסה להתחמק מתשובה. כי מה כבר יוכל לענות לאב.
אולם האב שהבין אמר: אם הרב אינו מתיר לי - סימן שזה אסור, ועל כן אני נותן בנפש חפיצה את בני למיתה על קידוש ד'.
[ליצירה]
אסתר צודקת
עכשיו חזרתי מבית אבל שנפטר מהמחלה הידועה בגיל 63.
גם שם שמעתי רטינות: איפה הקב"ה? הנפטר בנה בית כנסת בשבילו וזו התמורה שקיבל??
ואני אומר: מודה אני לפניך ד' שנתת לו 63 שנות חיים ויצירה ועשייה לכבודך. ב"ה.
וגם אם היה חי רק 16 שנה כמו בנו ז"ל שאיבד ממחלת לב, גם אז: מודה אני לפניך שנתת לו 16 שנות יצירה.
וגם שנה, וגם חודש, וגם יום.
[ליצירה]
כתיבתך מדהימה.
ובכל זאת, כמה שאלות:
א. לא הבנתי את הקשר בין הבית האחרון לראשונים.
ב. הניגודיות לא מנוגדת מידי חום לוהט, מדבר שלא מחזיר הד, ואין קירות - מול - אקווריום (קירות זכוכית), צונן (הפוך מחום). לא ירדתי לעומק דעתך בכך.
עכשיו לאחר קריאה שנייה, אולי הבנתי.
הלוהט השורף של הסביבה, המרחב האינסופי של הסביבה
מול הסתגרותה של הנערה ובדידותה, ומוגבלותה בתוך קירות הזכוכית.
האם לכך כוונתך?
ועצה לאותה נפש מדוכאה של ילדת עיני החול:
אם תמשיכי לתת לגיטרה לשמור על הבטן
אם תמשיכי לתת לניגון לשמור על האוזניים,
הרי שלא תוכלי באמת להיפתח למרחב האינסופי ולשמוע גם את השקט שבלהט.
[ליצירה]
אוי וייי אויי ויייי
אויי ויי אויי ויי אויי ויייי
לנין - איך זאת עשית לנו?
הלהרגנו אתה אומר?
כי מתנו גם נשפכנו
מצחוק - אינו גומר...
בירושלים עיר בירה,
ישנו שמואל אחד,
בעת אשר אותו עזבת
לבבו כה פחד...
אויי לנין... אוי מנהיג
מדוע מתת כה צעיר,
140 שנות חיים
הם מוות כה מהיר...
תגובות