את מתנקמת בי.
כאילו יש בי הכוח לשאת
את צחוקך המתגלגל
כשאת אומרת שהכל בסדר.
כמו במשחק מחבואים:
את הצייד ואני הניצוד.
מכסה את עיני שלא תראי
כשאת יודעת בדיוק איפה למצוא אותי.
אל תגידי מצטערת.
הפסקתי להרגיש.
[ליצירה]
קודם כל, מזל טוב. בקרוב אצל כולנו :)
ובכן,
קראתי את הסיפור כבר במקורישון, כמובן. אני עוקבת אחרי התחרות, כמו כל שנה.
ולא אהבתי אותו במיוחד שם, ומכאן נובע שגם לא פה.
אני מוכרחה להודות שההתחלה נראתה לי מסקרנת מאוד. ובקטע על האינסוף נמרח לי חיוך מטופש על הפנים, וממש חשבתי בקול רם "איזה יופי!".
אבל, כמו בנרות חנוכה, אנחנו הולכים ומוסיפים - והסיפור שלך פשוט הלך והתמעט מהנקודה הזו...
למה?
אני לא יודעת. אולי כי הוא לא ממוקד. כי הוא לא אומר כלום בעצם. (או שאני סתם לא מבינה אותו?)
ואולי הוא אומר, אבל המסר שלו לא באמת מספיק ברור. לא יודעת.
אה, ועוד משהו -
הקטע עם "יומנה של-" עשה לי תחושה חזקה שמנסים לעשות עלי מניפולציה רגשית, ובחוסר הצלחה.
ואולי... אולי אני סתם קנאית, כי כבר כמה שנים שאני חולמת לשלוח סיפור לתחרות, ופשוט לא יוצא ממני שום דבר...
(קנאת סופרים, הא?)
אז בכלל אל תקשיב לי :)
[ליצירה]
הממ...
אלמ-צהיי-ביינה (כתבתי נכון?), אהבתי את מה שכתבת על המס' המרוכבים...
אני דווקא חשבתי על זה מכיוון אחר (הרבה פחות פילוסופי ומעניין משלך:P). אני פשוט הנחתי שאין יחס אליהם מכיוון שהם לא טבעיים... וכנראה שאת הדמיונות שלנו צריך לשמור לספרים, או לעצמנו בראש. צריך לדעת להפריד ביניהם לבין המציאות.
לא שאני נגד דמיון - כל מי שקצת מכיר אותי יודע את זה מצויין... אבל צריך לדעת להפריד.
[ליצירה]
רעיון מקסים :)
הסיום נשמע קצת מאולץ. כאילו המשפט של החבר במסעדה נאמר רק בשביל הפואנטה. (טוב, לא ממש כאילו...)
בטוחה שתצליח לחשוב על דרך טובה יותר להכניס אותו.
אה, והקטע עם הפופקורן אחרי שהיא מכריזה על הטיסה שלה נשמע קצת לא אמיתי - היא מודיעה לו משהו כזה והוא מתלהב מהפופקורן?
אני מבינה שהכוונה היא להראות שהוא לא שם לב בהתחלה, אבל זה עדיין מצלצל לא מתאים...
חוץ מזה - יופי של סיפור :)
תגובות