אנחנו בנסיעה.
כל הדרך החשוכה
ראיתי בעיניךָ הבזקי נתיבים.
אתה חוצה
חותך
פונה
דוהר
וכשסוף סוף הגענו
אתה מעביר את ידךָ בשיערי
ולוחש:
"הגיע הזמן לרדת".
שי דוידס
-
"שיר החושף עצמו בשבעה מתוך עשרה, הוא שיר טוב, אך שיר החושף עצמו בחמישה מתוך עשרה, לא יישכח לעולם." (באשו)
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] והכדורים? לא עוזרים. [ליצירה]
- [ליצירה] להפסיק מה, לקטר? אינני מקטר. חיוך בחזרה, שי. [ליצירה]
- [ליצירה] היצירה עברה עריכה מחודשת. מה אומרים? [ליצירה]
- [ליצירה] הכוונה היא שלא מצאתי לשיר הזה סוף. [ליצירה]
- [ליצירה] מסר חביב, אני מסכים עם גברת איה שחר ולכן הנה כמה שינויים בעריכה ככה שהקריאה יותר נעימה, זורמת ומתוקה, כמו שבטח התכוונת: רָאִיתִיך בדוּכַן-הַפְּרָחִים מְעֶבֶר לַרְחוֹב קוֹנה לִי וֶרֶד ומִהַרְתִּי לחצות בְּאוֹר אָדוֹם. כְשֶׁחִבַּקְתִּיך נָשְׁרוּ עֲלֵי כּוֹתֶרֶת וְשׁוֹטֵר שֶׁעָמַד חִיֵּךְ מהצד וְרָשַׁם לִי דוֹח. [ליצירה]
- [ליצירה] ולכל מי שתוהה- אני זה לא היא. באמת. אבל היא גדולה וטובה. [ליצירה]
- [ליצירה] אני חושב שכן. בכל המובנים. [ליצירה]
- [ליצירה] אוי זה טוב. ממש טוב. איך אנ יאוהב את תיאורי החורף המשתלבים עם שאיפתך להגשה חמה. [ליצירה]
- [ליצירה] טעות לשונית בבית שני. קשר לבתים הקודמים. בתים? "את צרור שיריי שכתבתי בלב הם זרקו במחי יד. לא הבחינו בייסורים וכאב וקרעו בגסות כל אחד. אך נפשי הפצועה המשיכה לכתוב, מתפללת לידיי זהב שיטפלו וינהגו בה בטוב ושמישהו אותה יאהב. והנה אדם יקר את מילותיי מלטף ומחבק כל שיר ושיר את שבריי הוא כעת אוסף ובאהבה את כתיבתי מאיר". אם תורידי כי מיני "ווי" חיבור, אולי יסתדרו בשורות מילותייך. לא לכפות על המסגרת. [ליצירה]
- [ליצירה] אוי זה נהדר. אהבתי הכל מלבד המילה "שיקצה" שעושה לי לא טוב משום מה ..:) הרעיון לא חדש אבל זרימה קולחת , סוגריים במקומם וסיומת לא נדושה מידי. אחלה. [ליצירה]
תגובות