הסיגריה ההיא שלא עישנתי
זה שני ירחים
חורכת את אצבעותי,
את שפתי,
את נשמתי.
מזכירה לי
מי רציתי להיות
ומי אני עתה
שריד מפוחם, מעלה עשן,
של רצונות גדולים,
של מאווים.
[ליצירה]
ובכל זאת,
בראיה חדשנית, פוסטמודרנית-מה, אין חרות בעבדות. זה סתם תירוץ שכזה, גם ריה"ל, בעצם, נזקק לתירוצים. כולנו, בעצם.
כי אנחנו עבדים,
ואחרי שאתה בוחר להיות עבד, אולי כבר אין לך כל כך בחירה לבחור שלא להיות עבד.
ואולי, כיוון שאבותינו כבר בחרו עבורנו להיות עבדים, אולי לנו כבר לא נותר אלא לרצוע את אוזנינו מתוך הכרה שאין לנו הרבה ברירה.
אולי..
[ליצירה]
הרעיון מקסים ממש, ומאוד אהבתי את הזרימה של השיר.
שני דברים קטנים:
1) מגפיים זה בזכר, והפרח לא יבול.
2) נראה לי, למרות שאני לא סגורה על זה, שפיסוק מדי פעם עשוי להועיל לזרימה של השיר.
[ליצירה]
טוב, זו דרך אחת להתייחס לעולם. במובן הזה ש"כלב טוב לו". בעצם, כל מי שהוא אינו אדם, או שהוא אדם אבל לא אדם בוגר, אז טוב לו.
אבל כמו שכבר כתבו, אולי טוב לו כי הוא לא מחפש משמעות. ואולי זו גם נקודת התורפה שלו. כי הוא חי חיים נטולי משמעות. כלומר, גם לו רצה, לא היה יכול להגיע למשמעות בחייו.
וזה, אולי מותר האדם על הבהמה.
היכולת שלנו או המסוגלות שלנו להגיע לגבהים שכאלה כמו גם לנסוק מהם חזרה למטה ולחיות על הקו הזה שבין נוכחות קיומית לנוכחות מודעת.
תגובות