היא כותבת בקווים ונקודות, כמו אגלי טל של קורי עכביש על הדשא, שכל העולם נמצא בהם. היא כותבת בגרגרי חול שנשרטים עם הרוח, ובטיפות-טיפות-טיפות - ואני יכולה רק לפעור עיניים בצמאון, ולשתוק.
ולשתוק.
מתגעגעת...
גרמת לי לקנא בך על הכשרון...
הלוואי שהייתי יכול לגעת בעדינות בתיאורים ובמילים כמו שאת עושה.
בינתיים, עד שה' יענה את תפילותי, נשאר לי לקרוא אותך בעיניים פעורות
ולשתוק
ולשתוק.
[ליצירה]
מי היא זאת?
גרמת לי לקנא בך על הכשרון...
הלוואי שהייתי יכול לגעת בעדינות בתיאורים ובמילים כמו שאת עושה.
בינתיים, עד שה' יענה את תפילותי, נשאר לי לקרוא אותך בעיניים פעורות
ולשתוק
ולשתוק.
[ליצירה]
תיקנת לא נכון, נימשה. אני בטוחה שהתכוונת, במקום לקור התוף - לעור התוף של אוזנינו, שנבקע מחמת זעקות הגוועים מרעב, השרים במותם את המנון המהפכה.
[ליצירה]
[ליצירה]
צודקים
טעיתי. מבקשת סליחה - אבל רק על זה. אגב, קראתי את התגובה האחת לפני האחרונה -ולא האמנתי למראה עיני... האמנם הוזכרה שם המילה "מקוריות?" הרי אני יודעת איך יסתיים השיר לפני שהוא מתחיל... כל שבע מאות (בערך) העבודות של ירושלמי שקראתי הן וריאציות שונות -ואפילו זה לא - לאותו דבר. אפילו אותן מילים!
שימו לב בשיר מהאנרקטיקה עד המשהו - יש שם תגובה של מישהי שהראתה את השיכפול של השירים, כי פשוט אין לזה שם אחר.
נכון, אני לא משוררת דגולה, ושוב אני מתנצלת אם חרגתי ממקומי - אבל, ירושלמי, אתה לועס כל הזמן את אותה העצם -שמזמן התפוררה לאבק.
[ליצירה]
המראה נותנת קונוטציה לסיפורי אגדות, אבל מה שאתה עושה איתה לא ממש בכיוון. מכל הדברים שהמראה מסמלת, לא הצלחתי לחשוב איך לקשר את זה ל"סוד הייסורים", כמו שקראת לזה. התיאור של המראה לא מפתח את ההמשך, ודי תלוש – ואני לא אוהבת להגיד את זה, אבל אתה עושה קיטש. אתה מעמיס מלים יפות אחת ליד השנייה, ומה? גם השפה הכביכול-גבוהה יוצרת אלמנט של קיטש.
לשפה "גבוהה", כמו שקוראים לזה, יש למעשה שני מישורים: גובה ורוחב. גובה זה המבנה – הטיות ארכאיות ותחביר ארכאי גם כן [ולטעמי, העברית טובה כמו שהיא ולא צריך לפתל את המשפטים]. רוחב זה העושר של המלים, שימוש כפול בהן וכו'.
וכאן מצאתי רק גובה, וזה לבד לא עושה את זה. יחד עם ההטיות המסובכות יש כמה טעויות בשפה – ארבעת רוחות צ"ל ארבע, לחפשי – צורם, אאחוז עדיף אוחז וכו'.
אתה מדבר על הסופה בימי הנעורים, וניסית לשחק כאן עם המוטיב של הרוח; אבל חוץ מלבוא כמטאפורה לתקופה מסויימת בחיים, הוא לא מתפתח מעבר לזה. להגיד "סופת ילדותי" ו"ימי נעוריי סוערים" לא אומר, למען האמת, כמעט כלום אם אתה לא מבסס את זה. ואתה לא.
כמה ביטויים שנשמעים יפה, אבל לא מאוד שייכים בהקשר: איך מראה יכולה לדאות? ממתי ללב יש גלים? נכון, מקובל בשירה להשתמש בפעלים לא בדרך הרגילה, כן – אבל גם דימוי צריך להיות הגיוני.
הקשר בין שני הבתים האחרונים לשיר לא ממש ברור. ושוב, השימוש במראה והחזרות אולי יוצרים דרמה, אבל אני לא חושבת שרק לזה התכוונת. אתה חוזר על המוטיב של הייסורים, הסערה, ואני לא רואה את זה. יש הרבה מלים יפות, אבל התיאור של המראה, למשל, כמעט פתטי.
אני חושבת שניסית להציג כאן קונפליקט שנפתר בברכת האהבה בסוף, אבל זה לא לגמרי משתמע מהשיר – אין דריכות שנבנית לקראת פואנטה.
הכותרת יוצרת ציפיות לארבעה שלבים, ארבעה מצבים שונים, משהו שקשור במספר ארבע - וחוץ, אולי, מארבע פינות של טלית בסוף, לא מצאתי את זה.
ושוב, הבחירה שלך במראה דווקא מטרידה אותי. אני רוצה הסבר.
תגובות