[ליצירה]
הגהה דחופה - 770!!! (לא 707!!!)
אז מה, זכית להכיר את הרבי פנים אל פנים? אני בהחלט מקנאת בך. אני בין אלה שלא זכו...
שתי הערות:
לגבי המבנה - תקצר קצת (הרבה). אם אתה רוצה שאנשים יקראו, זאת אומרת. אם תשים לב, יש ביטויים רבים שחוזרים על עצמם, ויותר מפעם אחת...
ולגבי התוכן - הרבי לא "עזב", לא אותך ולא אף אחד. ככתוב בזוהר הקדוש, שצדיק אחרי פטירתו "אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי" - נמצא בכל העולמות (כולל העוה"ז הגשמי), נמצא במובן של מלווה, משפיע וכו' - יותר מבחייו. בגלל זה יום ההילולא של צדיק הוא יום של שמחה. ואתה עדיין יכול לקבל הדרכה וכו' דרך ה"אגרות קודש". ולהתקשר לרבי ע"י לימוד שיחותיו הקדושות, קיום הוראותיו והליכה בדרכיו. אף אחד לא "עזב"!!!
[ליצירה]
הלך רוח!
כל קטע-פסקה שכתבת כאן יכול היה לעמוד בפני עצמו בתוך קטעי פרוזה קונקרטיים יותר, כדי לתת את התחושה המהורהרת והתובנות שמעבר וכו'. כשלוקחים א5וסף של אמירות שמשתלבות עם עיניים מצועפות ודיבור מהורהר, התוצאה היא, אממ... קצת דיפוזית - לא ממוקדת. כל הקטע שכתבת מעורפל ולא כ"כ זורם. זאת בכל אופן התחושה שלי, וסליחה אם פגעתי.
[ליצירה]
אם אשכחך ירושלים
המפגש הראשון שלנו בשיר של הדס, עם "עלייתנו" לפוסט-ירושלים שלה, הוא עם המילה "פסולת". זה משקף לדעתי את תוכן כל השיר. נראה לי שהפסולת "סודקת" את הרחובות, כיוון שאין אלה סתם רחובות, אלא *רחובות ירודשלים*, מהם היינו מצפים להיות כליל השחמות והיופי. כל השיר הוא על הסדק הזה, לפי המעט שהבנתי. העליבות, הפסולת, ההתפוררות, ה"קולות הגרוניים" (השכונות הערביות של ירושלים?) חתולי הרחוב וכו'. לא לזה אנו כמהים כשאנחנו מתפללים על ירושלים. ירושלים היא מושג, סמל, מושא לכמיהה של דורות על דורות, והדס מציגה, כך נראה לי, את החלום מול שברו העכשוי.
תסתכלו גם על הכותרות של החלקי השיר - מה יש לנו במקום עליה לרגל, במקום ניסוך המים. (אני לא יודעת מה זה "זימון", אך מניחה שזה גם קשור לעבודת המקדש באופן כלשהו). ולכן "...לשמך/ הכמו-מובס כמו-דהוי". עצוב.