[ליצירה]
ב"ה
ים היקרה,
א. לא טענתי שאודליה לובשת את העגילים עבור אביאל, אלא שאביאל חושב שכך אודליה עושה.
ב. אני נוהג לשבור את הספגטי.
ג. אם את מצפה לסוף טוב של הסדרה... צר לי לאכזב אותך.
חזקי.
[ליצירה]
ב"ה
"והצפיה כוללת שימת עין תדירית, גם באין שום הכרה גלויה חיצונית אל הישועה, כמו שהמצפה עומד על המשמר ימים על שנה, ולפעמים גם באין לפניו דבר מחודש, ולא יעזוב עמדתו" (מרן הרב זצ"ל בעין איה שבת ח"א עמ' 152, הובא ג"כ בעולת ראיה ח"א עמ' רעט').
[ליצירה]
ב"ה
רדף היקר,
התואר "סילוק" בא לתאר את הפיוט האחרון בהרחבות הפיוטיות של החזן (הגדרה זאת ראיתי בספר של פרופ' דניאל גולדשמידט זצ"ל), וכך הוא מופיע בכל ארבעת סוגי הפיוטים שמכונים בשם הזה (המה אלה הזכורים לי כעת):
א. סילוק דיוצר:
בתקופה הטרום-קלאסית, פיוט היוצר היה מאוד ארוך, לעומת שאר חלקי היוצר שהיו מאוד קצרים, ומכיוון שכך, בסוף ההרחבה הפיוטית של החזן - בא הסילוק. (לא בכדי, בתקופת הפיוט האשכנזי, כאשר שאר חלקי היוצר מתרחבים ביותר, על פי רוב לא נכתס בילוק ליוצר).
ב. סילוק דקדושתא:
אמנם לעיתים היו מוסיפים פיוטי קדושה, אולם ההרחבות הפיוטיות באו בין חתימת "מחיה המתים" לבין הקדושה, ועל-כן, הפיוט האחרון של ההרחבה הפיוטית - הינו הסילוק.
ג. סילוק דקדושתא קטנה:
בתקופתו של הקליר, כאשר בא"י התחילו לומר קדושה בשחרית של חנוכה, הוא חיבר את ה"שמונה עשרה" שלו "אעדיף כל שמונה". בסוף המשולש, באה רק הרחבה פיוטית אחת, אולם בגלל שהיא ההרחבה היחידה המצויה ב"שמונה עשרה", היא מסתיימת בסילוק: "אתה פני משיחך".
בדורות יותר מאוחרים, כאשר התחילו לומר קדושה גם בשחרית של ראשי חדשים, נתחברו סילוקים באותה מתכונת ע"י רבי פינחס ראש הישיבה, ופייטנים אחרים.
ד. סילוק דקינות:
בתקופה הארץ-ישראלית, נהגו לפייט את שחרית דשתעה באב, ב"ארבעה עשרה", כלומר בפיוט קצר לארבעה-עשרה הברכות הראשונות של שמו"ע, כאשר בתוך ברכת "בונה ירושלים" באו הקינות, ובסופן (שהוא סוף ההרחבה הפיוטית) - סילוק. (לדוג' הסילוק הקלירי "ויכון עולם") לאחר מכן, היו פעמים שהוסיפו השלמה לשאר הברכות של השמו"ע (לדוג' ההשלמה הקלירית "אתה א-לי אתה"), אולם ההרחבה הפיוטית הסתיימה.
אין זה אומר שבכל מקרה של הרחבה פיוטית אנו קוראים לפיוט האחרון סילוק. ב"שמונה-עשרה" של פורים שבהן כל ההרחבות לברכת "מכניע זדים" הן שוות לא שייך לקרוא לאחרון שבהם סילוק. (אם כי נאמר לי פעם - ואיני יודע אם זה נכון, שבהרחבה הפיוטית ל "ויאהב אומן" שמצאה פרופ' אליצור בגניזה, שענינה פיוט מאוחר יותר של הקליר, שבו הוא הרחיב את היריעה על הפיוט שלו, והפך אותו לפיוט שמשלב את המקהלה - נמצא בכת"י לאחר הפיוט האחרון בהרחבה התואר "סילוק")
כמו-כן בשבעתות של טל וגשם, לא מצינו על הפיוט האחרון בהרחבה שנקרא סילוק, אולם, לפי ענינו - הדבר מתאים מאוד, ולא אופתע אם יימצאו כתבי-יד שבהם הוא מכונה כך. ואסביר את דברי:
בשבעתא דטל, ישנם אחד-עשר חלקים:
פיוט למגן, פיוט למחיה, רשות, סדר יצירה ראשון, סדר יצירה שני (שהוא למעשה המשך עניני של קודמו), סדר פסוקים, פיוט, גוף, פיוט למקדש ישראל, פיוט לאותך, פיוט לטוב, ופיוט לעושה.
כל מתבונן מבחין, כיצד בסוף ההרחבה הפיוטית הגדולה, בא פיוט קצר ("טל תן לרצות ארצך" לדוג') - ודבר זה בהחלט יכול להתכנות בתואר "סילוק".
[ליצירה]
הסבר למשפט
ב"ה
"הנהגת המשפט" - הסבר הרמח"ל לפרצוף "זעיר אנפין",
"גילוי בפועל" - הסבר הרמח"ל לפרצוף "נוקביה",
וזו היתה הכונה בכותבי "כדי שהנהגת המשפט תתגלה בפועל",
ומכיון שכך לא שייך להחליף זאת במשפט שהוצע.
[ליצירה]
ב"ה
סתם אחד היקר,
בתור סופר, הנני מתעד את דברי הדמויות כפי שהן מורגלות לדבר, לו יצויר שהייתי שם בפי מרכזניק כבד כינוי אחר לאדם המתואר, הרי שהייתי חוטא לאמת; כפי שאם הייתי שם בפיו של אדם מהרחוב את הכינוי "אותו אחד מרחוב העילוי" הייתי חוטא לאמת.
(וכל-זה, מבלי להיכנס לעצם הדיון על דבריך, שאינם רלוונטים כלל במקרה הזה, ולהנחות-היסוד המוטעות שלך.)
תגובות