[ליצירה]
ב"ה
מעין היקר,
אינני מכיר את סתם, ולא ידעתי שהוא פסגאי, לו יצויר שהייתי יודע זאת הייתי פוטר עצמי מלהשיב לו. אם הוא היה חפץ בדיון עניני בטענות שהועלו בסדרה, הוא היה יכול לעשות זאת, תחת-זה הוא החליט להטפל לביטוי המשמש תדירות בישיבה (אני לדוג' השתמשתי בו השבוע פעמיים). ומכיוון שכך, אמרתי את האמת - שבשעה שנאי מתאר דמות של מרכזניק, מטבע הדברים אשים בפיו את צורת הביטוי שבה הוא מורגל.
[ליצירה]
ב"ה
קופץ היקר,
לשאלתך -
חיי מוהר"ן עם ההשמטות עמ' קסא':
"ודע, שיש בידינו כתיבת יד רבנו ז"ל, שכתב בעצמו, וזה לשונו:
דעו אחי ורעי, אגלה לכם סוד, ותצניעו את הסוד הזה להיות כמוס ביניכם, כדי שלא להרבות מחלוקת בישראל. דעו, שהזיידע מעיר שפאלע – שהוא יודא ליב בן ברוך המפורסם – תדעו, שאני בקדושה והוא כנגדי בטומאה, ואני הזקן האמיתי שבקדושה, זקן זה קנה חכמה, דברים של עתיק יומין, והוא זקן שבטומאה, ועל זה נקרא זיידע, שהוא הזקן שבסטרא אחרא, היינו אבי אבות הטומאה. ובשביל זה עסק כל ימיו בצדקה, כדי לבטל כח הצדקה של ישראל עם קדוש שנותנים כדי להכניע כח של אבי אבות הטומאה, שהוא טומאת מת, בחינת צדקה תציל ממות, והוא השתדל בצדקה כדי להתגבר בכחו ח"ו על צדקות ישראל עם קדוש.
עכ"ל."
[ליצירה]
ב"ה
מעין היקרה –
אחד הדברים הכי קשים לסופר, הוא לנטוש את העצמיות, ולנסות לתת לדמויות חיים משלהם, ולשים בפיהם את המילים המתאימות לדמות ולמצב שנוצר.
הבה נתבונן בדמות של אודליה, ובמפגש שלה עם שגית:
אודליה היא בחורה, שהבעיה הכי קשה שלה, היא חוסר המחשבה שלה לפני שהמילים נפלטות מפיה. היא נפתחת יותר מידי מהר בפני בחורים, היא נותנת להם הרגשה לא נוחה ב"אינטימיות" שהיא יוצרת ביניהם, והיא אומרת כל אשר עולה על לבה, ללא תשומת-לב.
אודליה נפגשת לארוחת צהריים עם חברה, שהיא חברה קרובה, אבל לא אחת שמדברים איתה בכל יום. אודליה הריחה שיש צרות בקשר הזוגי בין משה לשגית, אולם לא ידעה בדיוק במה דברים אמורים.
שגית מפתיעה את אודליה, ומספרת לה שיש חוסר-אמון כל כך גדול בינה לבין בעלה, שהיא אפילו לא מספרת לו שהיא נוטלת גלולות למניעת הריון.
אודליה המומה, ובתור אחת שלא חושבת על מה שיוצא מפיה – היא פולטת: "את חושבת על הליכה לרבנות?" לא בתור קביעה, שראוי להיעשות כן, אלא בתור שאלה.
שגית משיבה בשלילה גמורה, בגלל שהיא לא רוצה לשאת עליה את התווית של גירושין, או כלשונה: "אני לא אהיה אחת מהגרושות האלה."
אודליה מבינה, שאין כאן אמירה חיובית "אני רוצה להשאר בנישואין", אלא אמירה שלילית: "אני לא רוצה להיות גרושה". ומכיוון שכך – אודליה מחרפיה את הטון, ואומרת: "אני ממש לא מבינה אותך. הנישואים שלך לא טובים. נקודה. את רוצה להשאר בהם?!"
אם אני הייתי המדבר במקום אודליה, ודאי שלא הייתי מייעץ בתור קביעה, לפנות להליך של גירושין, אולם הדמות של אודליה, במצב שנוצר, חושבת כך.
האם אשים מחשבה אחרת בפה של אחת הדמויות האחרות, בתור נגדיות למחשבה זו? עוד לא החלטתי.
האם אכתוב במפורש את היסוד הסאטירי בעצם הענין של הגלולות – שאמנם בגזרה החרד"לית מתייחסים לדבר בתור ייהרג ואל יעבור (עד כדי כך שספרה לי פעם משודכת, שבאולפנה שבה היא למדה, המורה העבירה בכיתה י' (!!!) לנערות שיעור על האיסור המוחלט להשתמש בגלולות למניעת הריון), אבל מרן רה"י שליט"א מתיר במקרים של עייפות האישה בגלל ילדים מרובים בזמן קצר – את השימוש. ואם שגית היתה מספרת לבעלה את האמת, הוא היה מקבל עבורה היתר? עוד לא החלטתי.
[ליצירה]
תגובה לעידו
ב"ה
א. הערה פרטית לתוכן הדברים: אם זכרוני אינו מטעני מילות הפייט הן "ש-די עשינו את שלנו תקיף עשה את שלך", ולא כמוזכר בדבריך.
ב. לכללות הענין: יצירותי הדלות בתור טיוטות ללא תשומת לב ראויה וממילא פשוט שאינני מתבונן בהן לראות אלו מהן צריכות פירוש ואלו לא. אולי באמת לא הייתי צריך לשים את היצירה הזאת באתר מכיון שהיא באמת דורשת התבוננות על מנת להבין את כוונתי וייתכן שיש מקום לשקול להסירה. אין עיתותי ביד כרגע להתבונן בכל זה, ובלנ"ד בשבוע הבעל"ט אשקול את הדברים.
[ליצירה]
ב"ה
עידו היקר,
אתה צודק במאת האחוזים, זה באמת אל המקום לנהל בו דיון בנושא (מה שגם שאין לזה שום קשר לפרק המפורסם למעלה), ואני בלנ"ד לא אמשיך בדיון כאן.
חזקי.
[ליצירה]
ב"ה
קופץ היקר,
(אני מצטער שהקדמתי את תגובתי לשברירית לתגובתי לך, לא שמתי לב לתגובתך).
המשפט, אכן קצת מוזר, הוא נאמר פעם עלי, ע"י אב שבירר...
חזקי.
[ליצירה]
ב"ה
קוראים יקרים:
במלאות שנה לסדרה (הפרק הראשון פורסם בחנוכה אשתקד), רציתי להודות מקרב לב לכל אחד ואחד מכם. התגובות שלכם, המעורבות שלכם, וכן, לפעמים גם ההצקות שלכם, מחממות את הלב.
מראש תכננתי לכתוב סדרה קצרה בת 10 פרקים, שתתאר שבוע בחיי מרכזניק ומרכזניקית, אבל בשל הדחיפה והעידוד (גם האיומים ברצח...) המשכתי עוד ועוד.
וגם על זה אני מודה לכם.
הסדרה העניקה לי הרבה, ואני מקווה שגם העלתה חיוך דל על פניכם.
ברצות ד', לקראת שבת הבאה, אפרסם עוד שתי יצירות הממשיכות את סדרת השיחות עם קונה הכל; ולקראת שבת חנוכה, תפורסם יצירה ייחודית, עם הפתעה עבור הקוראים של הסדרה, על מנת להודות לכם על כל מה שעשיתם עבורי.
שוב אומר תודה.
בברכת שבוע טוב ומבורך,
חזקי.
[ליצירה]
ב"ה
מכיוון שהאתר לא מאפשר לי כרגע לשלוח מסרו"שים, אענה לכל המגיבים הרבים כאן ע"פ סדר תגובתם.
נ.ז. -
שהוא לא דמיין בדעתו = הקורא.
איילה -
לפני שפרסמתי כאן את הסיפור, נתתי אותו לשבעה חברים, ללא משפט הסיום, וכל אחד חשב שהמדובר על חטא אחר. כך שאני בהחלט לא חושב שכולם מדמיינים שזה על אותו נושא.
(למען ההגינות יש לציין כי המדובר בשבעה חברים מרכזניקים - אולם אף אחד מהם לא חשב שהמדובר על נחיתה מהרחפנות.)
ליאורה -
מודע את חושבת שאין אנשים עם תאווה לגניבה?
עייני בבבלי שבת קנו ע"ב, ותראי מעשה שממנו עולה בבירור שיש אנשים (במקרה המתואר שם רב נחמן בר יצחק) שנולדים עם תאווה לגניבה.
נ.ז. -
אין בעד מה.
ליאורה -
הנחש מסמל בסיפור את היצה"ר, ובכך הוא אכן מחובר עם חטא עץ הדעת ודרשת חז"ל שהנחש היה היצר הרע.
המבט הפשוט הוא שהנחש ממית, אולם בסיפור הנ"ל הנחש נותן לרונן את היכולת להתבונן בעצמו ולעשות חשבון-נפש, ובכך הנחש נותן לו חיים.
האם החיים האלה אמיתיים? זו שאלה שעל הקורא להשיב עליה.
אודה על האמת - טרם הצלחתי להבין מדוע עולה הדרישה לשנות את החטא. מה כ"כ מרגיז בזה שהחטא הוא לא מה שהקורא דמיין בשעת קריאת הסיפור?
תודה רבה לכל המגיבים,
חזקי.