הפעם לא אשבר. הפעם אבלע את הדמעות. הפעם אקבל עלי את הדין באהבה.
אהבה? אוי, אהבה...
רסיס לילה
-
אני יצירה הממתינה לאישור
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] נכון, נכון, כולכם צודקים, זו כמעט כל הכתיבה שלי, יתושים טורדניים והשקט שאחריהם... [ליצירה]
- [ליצירה] הו, אלול, איזה מזל שאתה כאן! כבר חשבתי לפתוח ניק נוסף כדי לכתוב בו תגובה על המשפט הזה! אתה צודק, כמה שאתה צודק. אין קץ לבדידותה של יצירה בלי תגובה. אגב, לא תמיד. קורה לעתים שהכותב מרגיש מין גירוד מוזר בקצה האצבעות, והוא שולח אותו, חסר פשר כפי שהוא, על פני האתר. רק כדי להיפטר ממנו. [ליצירה]
- [ליצירה] . ואז גם כשהוא נפטר ממנו הוא חוזר לראות מה כולם אמרו. [ליצירה]
- [ליצירה] תגובה ראשונה. הנה זכיתי לתת תגובה ראשונה... אני (שותף סמוי לחובבי משפטים אחדים) מבין יפה את בדידותה של כל מילה שנכתבה כאן ולא זכתה לתגובה עדיין... רואה היטב את צערה ובעיקר את אימתה.. אימת יום הדין שלה, כשיגמור שעונה את תקתוקו וזמנה שהוקצב לה יאזל, והאצבע המונפת מעל 'הסרת יצירה' תמצא מנוחה ממתיחותה על גבי כפתור הפלסטיק.. ומה לי מעשה טוב יותר לפתוח בו שבוע מלגאול 'יצירה' ערירית כזו מיסוריה :) רסיס. הבנתי אותך. משפט חמוד מאוד. אתה אכן חסר תקנה. [ליצירה]
- [ליצירה] . אויש. אבל זה ממש לא צריך להיות ככה. אנחנו לא צריכים להעריך את הכתיבה שלנו ע"פ תגובות של אחרים. זה עושה הכל חיצוני כל כך. [ליצירה]
- [ליצירה] טל, (או רעות), קחי יותר בקלות ;) [ליצירה]
- [ליצירה] אבל באמת, את צודקת רק שיש בשבילי (ואני מניח שבשביל עוד רבים כאן) עוד מרחק גדול בין המחברות לבין האתר, או בין לכתוב לבין לפרסם, וכשמחליטים לפרסם מקווים לתגובות, מה לעשות... [ליצירה]
- [ליצירה] * מזכיר את השיר ההוא של ביאליק, שבו הוא, התלמיד, הולך וגדל בעוד השכינה הולכת וקטנה. [ליצירה]
- [ליצירה] אוי סוערה... איזה סיום... ואני חייב להעלות את התמיהה שנובטת מתוך הסיפור: מה באמת עמד שם? השנים או ההשקפות? חוצמזה את יודעת לספר בצורה מדהימה. כמו מספר שיושב מול קהל מכושף. [ליצירה]
- [ליצירה] לא רק לאושר גם לתחושות שהשיר הזה מעורר אין גבול [ליצירה]
- [ליצירה] לא, לא אני לא מסכים. לא שייך לתת תגובה אחת בודדה על בציר כזה של עסיס נפלא. אז רק רציתי להגיד, כאן ועכשיו, ש - "כמה אני מרגישה ניכרת" הוא אחד המשפטים החזקים ביותר שקראתי מימיי. ובנימה מבוסמת הייתי אומר: "עווווווד!!! עווווווד!!!!" אך תגובתך שלך, הכותבת, העכירה את צלילות היין והפכה אותו לדם-ענבים (או דמעות ענבים). אויה. [ליצירה]
- [ליצירה] מעולה כתיבה נהדרת, זורמת בצורה בלתי-רגילה. [ליצירה]
- [ליצירה] תזכורת חייב להעלות את הסיפור הזה שוב מן התהומות, לרגל יום הזיכרון לשואה ולחורבן. לא חשבתי שאצליח להבין את אימת ירושלים הבוערת דווקא כשאסתכל בה מבעד לעיניים צהובות. [ליצירה]
- [ליצירה] * (זה אומר שאהבתי?) איזו ריצה מטורפת וסוחטת-נשימה בין מטאפורות... אולי תחליטי מה את? [ליצירה]
- [ליצירה] אוי, לא קיוויתי, כל כך קיוויתי, שאיש מהכותבים לא יהין לגרור אותנו אל תוך זה. כי זה כאב שאיננו מבינים, שלשווא ננסה לטעון כי אנו מזדהים עמו. [ליצירה]
- [ליצירה] גם אני גם אני גואה וגועה למקרא ההרהור הזה! גם אני רוצה הרהורים צבעוניים כאלה! [ליצירה]
- [ליצירה] וואו, וואו, וואו רעיה, את מדהימה. איך הצלחת לקחת סיטואציה יומיומית - איזה יומיומית, אם תחשבו עליה, היא מתרחשת אלפי פעמים ביום - ולעשות ממנה סיפור עוצר נשימה. לא נראה לי שאני אוכל לעבור בזמן הקרוב ליד מגרש משחקים בלי לחפש את יונתן שעומד שם בפינה. ואגב, זר זהב - אני לא חושב שהסיפור מדבר על ילד "חריג". הוא רגיל, אך נמצא בשוליים של הרגילות. [ליצירה]
תגובות