בבוא היום,
עד רדת ליל,
כמעט בין ערב וערבָּיים,
עד רדת נשמה לשאול,
עד בוא גואל.
בין אשמדאי לערְבִיִים,
בין אור יהל לזפת משחירה,
תנוח נשמתי ותסובב אין קץ,
זה הוא עונשה...
נשמת מרה...
[ליצירה]
לא באתי לתאר את עולם
החסידות היפה.
באתי לתאר דברים שלצערי רואים היום. דברים מהחיים. אולי במקרה זה "נחת" על עולם החסידות, אבל בשום פנים לא בא לשייך את כולם ל"חסרונות" שעלו מהסיפור.
ודרך אגב, רובו באמת נכתב "מבפנים", ולא, איני חסיד.
[ליצירה]
מישהו היסב
את ליבי אבל לא היה צורך. כי כבר קראתי אותו ממש כשהתפרסם פה, ונהניתי מהזרימה של השיר.
מה זה, אביב? פארודיה על נ-נח-נחמ-נחמן- מאומאן.
תחמן.
[ליצירה]
העימות הזה בין הרגש האישי - לא הכרתי איש ב"ה, לבין הרגש הכללי - שוב נפלו בנינו ובנותינו, אכן קורע את ליבנו שנות דור.
ימים כה שחורים, בהם קרוב הופך קרבן
שכן - בו נשמתו כבר לא תשכון,
חבר - גופו נפרד מנשמתו,
וסתם בן ישראל - אח לדרך, לעם, למשפחה.
נדמה לי שבדור הזה, רואים אנו, למרות קהות החושים, עד כמה קטן העם, עד כמה פגיעה באחד - גורמת לשני לקרוס.
[ליצירה]
זווית מעניינת
יוחאי (שם נהדר, אגב),
השיר שלך תפס אותי לא מוכן, בקטע של הזווית השונה. ציפיתי בהתחלה לראות עוד שיר של כאב משפחתי על בן שנפל, ודי הפתעת אותי מהזווית ההפוכה.
בהחלט מקורי, וכתוב טוב.
ולמיכל "הנפלאה" - לא תמיד צריך להגיב. לפעמים אפשר גם לשתוק...
[ליצירה]
שמוליק שמוליק
נוחר, ישן - עלמנו
על חורבות העוויתות והאיוולת,
עֶלֶם חדש כבר לא יקום.
מתפעל מנטיית פעליו - כמו חרב
אבדון,
הניף, היכה,
ביונקי שדיים שלא חטאו.
יוצא לקרב העלם!
לחמו כחוקן - איחסה!
לא שוקט הוא
בעצירותו-
על שמרי האדישות, לסבל ומצוקה.
שמש ההתחדשות והתקווה
תאיר - אולי אותו תקרע!
ואז,
הפתח יפתח -
פתחה של תקופה חדשה!
שמואל - דחילק - צא מזה.
תגובות