בבוא היום,
עד רדת ליל,
כמעט בין ערב וערבָּיים,
עד רדת נשמה לשאול,
עד בוא גואל.
בין אשמדאי לערְבִיִים,
בין אור יהל לזפת משחירה,
תנוח נשמתי ותסובב אין קץ,
זה הוא עונשה...
נשמת מרה...
[ליצירה]
הוא מבוסס
על מקרים ידועים שקרו בתקופת השואה. כתבתי אותו די בהשראת המקרה בו אב שאל את רבו אם ביכולתו לפדות את בנו מלקיחה להשמדה, רק שבמקומו ייכנס נער אחר - האם מותר על פי דין תורה לעשות זאת.
הרב שהצטמרר לשמע השאלה לא ידע את נפשו וניסה להתחמק מתשובה. כי מה כבר יוכל לענות לאב.
אולם האב שהבין אמר: אם הרב אינו מתיר לי - סימן שזה אסור, ועל כן אני נותן בנפש חפיצה את בני למיתה על קידוש ד'.
[ליצירה]
העימות הזה בין הרגש האישי - לא הכרתי איש ב"ה, לבין הרגש הכללי - שוב נפלו בנינו ובנותינו, אכן קורע את ליבנו שנות דור.
ימים כה שחורים, בהם קרוב הופך קרבן
שכן - בו נשמתו כבר לא תשכון,
חבר - גופו נפרד מנשמתו,
וסתם בן ישראל - אח לדרך, לעם, למשפחה.
נדמה לי שבדור הזה, רואים אנו, למרות קהות החושים, עד כמה קטן העם, עד כמה פגיעה באחד - גורמת לשני לקרוס.
[ליצירה]
גדול - הבנתך עמוקה מני ים
רק להוסיף בהמשך לדבריך המחכימים, כי אם אצל אלתרמן מנוחתו עדן, השעון גמגם, יודע-ולא יודע היכן הוא ומהו כיוונו בחיים, הרי שאצל ידידנו הירושלמי (מזרח ירושלים?) השעון ה-ו-ל-ם!!! הכיוון ברור והדרך נטויה!!
אביב - יישר כוח על פרשנות נהדרת!
תגובות