[ליצירה]
אני מת על האנשים האלה שעושים בלי סוף השוואות לשואה, וברגע שהשוואה כזו מגיעה מהצד השני של המפה הפוליטית\חברתית וכו' הם מתקוממים.
תשתוק וזהו.
[ליצירה]
[ליצירה]
זה קצת לא ברור. כלומר - התלבטתי אם אתה בעד הטרנד הזה או לועג לו - ובסוף החלטתי שאתה בעדו, אבל יש כמה שורות שנשמעות מנוסחות בסיסמאות, וגם המילה "טרנד" שבעצם אומרת - "אהבת ישראל? סתם אופנה חולפת." , כך שזה היה נראה אירוני. אולי כדאי לשנות את הניסוחים למשהו יותר משכנע.
[ליצירה]
זה יכול להיות בסיס לסיפור טוב, אבל יש משהו לא אמין ולא משכנע בדמויות. אין תחושה של משהו אמיתי בין מנחם לנועה, הם יותר מדברים בסיסמאות, כמו "הוא אוהב אותי ואני אוהבת אותו וזה מה שחשוב" - אבל הם לא מצליחים להעביר את התחושה שהם מכירים זה את זה מעבר לפגישה מקרית ברחוב.
אני חושב שאם תאריך את הסיפור ותתן יותר פרטים תיווצר יותר הזדהות עם הגיבורים.
[ליצירה]
136 - אולי, אי אפשר לדעת עם האישורים ..
בשל היות ה 150 כה רחוק
חשתי צורך את תגובתי לדחוק
כדי שיזכה מ. זר - פרחים
(אם המשורר הנכבד סוף סוף יסכים)
לתגובה מעוגלת מספר
כי יש צדק, בסופו של דבר.
(על החריזה הגרועה תאלצו לסלוח
כי באמת שאני מותש ואין לי כוח
לאמץ את מוחי היגע
בנסיונות למצוע חרוז לא-צולע)
וכאן מגיע סיפורי המרגש
(לא ממש, אבל זה מה יש)
ובו יסופר בקצרה
איך הכרתי את אתר צורה.
יום אחד, בשוטטי ברשת
צדה את עיני הודעה נרגשת:
"הכנסו חברים, וצחקו להנאתכם,
שרשור קרוע מזה לא ראיתם מימיכם"
התפתיתי ולחצתי על הקישור
ומצאתי את עצמי בזה השרשור
וכך, בזכותם של כמה מופרעי-חרוזים
הגעתי לזה האתר המקסים
וזה המקום שנראה לי מתאים
להודות בו לשני המשוררים הקרועים
אז מר עמירם, וכן מר פרחים
על זאת ממני תזכו לשבחים
ואין הרבה מילים שמתחרזות עם תודה,
אז זהו.
(אם תרצו.. אין זו אגדה...)