26/6/01
שתי ידיים פרושות קדימה
כפות ידיים פתוחות לרווחה
זרועות מתקפלות אלי גוף
עוטפות כתפיים.
חיבוק.
גול עצמי.
באין מי אחר שיחבוק.
- - -
כמיהה. השתוקקות
לאותו שיוריד מעלי את משא
העולם,
את משא הבדידות.
כלנית אבן
-
בת 30. סטודנטית לתואר שני. גרה במרכז הארץ בשכירות.
כותבת את עצמי לדעת מאז שאחזתי בכלי כתיבה לראשונה.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] כיף לך! [ליצירה]
- [ליצירה] אכן פרגים it takes one to know one [ליצירה]
- [ליצירה] ובכל זאת, בראיה חדשנית, פוסטמודרנית-מה, אין חרות בעבדות. זה סתם תירוץ שכזה, גם ריה"ל, בעצם, נזקק לתירוצים. כולנו, בעצם. כי אנחנו עבדים, ואחרי שאתה בוחר להיות עבד, אולי כבר אין לך כל כך בחירה לבחור שלא להיות עבד. ואולי, כיוון שאבותינו כבר בחרו עבורנו להיות עבדים, אולי לנו כבר לא נותר אלא לרצוע את אוזנינו מתוך הכרה שאין לנו הרבה ברירה. אולי.. [ליצירה]
- [ליצירה] וואו. ענק. שתראה ימים אופטימיים יותר.. [ליצירה]
- [ליצירה] לא, איגנץ עושה את זה הרבה יותר טוב מאריאל. הרבה יותר טוב. אולי זה סתם כי אני לא מתחברת לשירים של מאיר אריאל ואולי זה סתם, כי זו דרך פשוטה יותר להיזכר בעבר, בלי להיצטרך "לאכול" אותה.. [ליצירה]
- [ליצירה] אכן, לא בקטיגוריה של משפט אחד, אבל וואו. איזו נקודה למחשבה. שיחקת אותה! [ליצירה]
- [ליצירה] בהנחה שחצי לא הבנתי (וזה הזמן לבקש תרגום, או בשפת המקום תרג'ום) שיר מקסים.. מלא עצב וגעגועים. (מתלבטת פה שעות מה לכתוב.. כולי תוגה ואני לא יכולה לבחור מילים מתאימות..). [ליצירה]
- [ליצירה] אבל זה בדיוק הרעיון. כלומר, ההנחה היא שמה שמעניין אותך ושעומד נגד עינייך זו בת גילך, אהובתך , או ווטאבר. לכן מבקשים שלרגע קטנטן אחד תשים אותה בצד ותעלה את ירושלים על ראש שמחתך. אז אם אתה כותב שבאותו רגע, אתה בעצם לא תעלה את ירושלים על ראש שמחתך - אזי, מה הועילו חכמים בתקנתם?! [ליצירה]
- [ליצירה] הלוואי שאלה היו השירים שאני הייתי כותבת כשהייתי (אם בכלל יכולתי להיות) באמת אני. אלא שלי זה בא כל כך במאמצים, וכל כך בקושי עד שכמעט ולא בא בכלל ואם כבר יש, אז להביע את זה בכזה שיר, ובכאלה מילים, כמעט בלתי אפשרי לי. אשריך שזכית! [ליצירה]
- [ליצירה] עצוב ומקסים. קצת מזכיר את שירי הילדים של פעם, אבל עם קמצוץ קטן של עצב גדול, פשוט משנה את כל הקונספט [ליצירה]
תגובות