בעזרת ה'.
ישב לו אדם וחשב
ישב וחשב
חשב וכתב
נשם ונשף על הנר
נשם ונשף
נשף ושאף
(עלה לו זבוב על האף
ועל כן הוא זעף)
התנשף ושפף
עד שנשם ונרדם
ובחלומו
צפו מים ראשו
גאו וגלשו
אל מעבר לדף והשורות
אל מעבר למילים
אל עולמות עלומים.
הלך רוח
-
אוהב את הכנות.
שונא את הציניות.
אוהב את השפה שלנו.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] אתה כותב מדהים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! [ליצירה]
- [ליצירה] טוב, לי נראה שאם הוא היה קצת פחות נושם ושואף וחושב, וקצת יותר כותב, אולי הוא היה מצליח קצת יותר לכתוב בשעות הערוּת.. [ליצירה]
- [ליצירה] נחמד. הרבה פעמים בלילה עולות כל מיני מחשבות כתיבה, בשקט הזה, אבל יש דברים שקשה להעביר למילים, והם נשארים בדרגת 'אדים' בים היצירתיות שחלקו נובע וחלקו לא. אני אישית ישן מדי פעם עם המחברת והעט מתחת למזרן, וכותב בעיקר בלילה (או מחבר בעיקר בלילה). [ליצירה]
- [ליצירה] ואי, זה בטח סתם מקום סתמי, ואתה עשית אותו כל כך מסקרן וכל כך מרתק. תודה. [ליצירה]
- [ליצירה] זו קינה עמוקה בבחינת מדרש של עשיו על 'גורלו' ויחס אביו אליו, אביו העיוור לא רואה אותו, אולי חושב שהוא רואה בו משהו אחד ומגלה אצל רבקה יחס אחר אליו, כמובן , לא רואה אותו כדי לברך אותו, אך אני שומע מהשיר שלך שלעשיו יש כאן טענה שהוא לא רואה בו את מה שהוא- הוא הוא, מייצג את האנשים הקשים, העקשים, כמו יצחק עצמו, הבן המורד, הכופר- הוא כמו אביו, אך אביו עיוור מלהכיר בכך. הוא מנסה להפנות את צומת לב האב לשקט שבחוץ (יתכן, השקט שמחוץ לעיניים העיוורות) בחוץ בורות ריקים, נשברים, אפילו למלאכים לא נשאר מה לבכות והם -אלה שסימו את עיני אביו בדמעותיהם, יבש מעיינם. כעת השמיים מלאים עיניים עיוורות, יבשות של מלאכים. עישו שואל את אביו- מי אמר לך בכלל שככה מוכרחים? הוא מנסה בכך לכפור בעקשנות שלו ושל אביו, יש כאן התפכחות, המובילה לאמירה- אני כופר עייף וככזה אפשר כבר להביע בקול את השתיקה שבחוץ, את ה'הינהון' כביכול של הבן הטוב הקונה את אביו בציד פיו וכעת אומר את כל אשר על ליבו ברגע של פיקחון הקורא גם לאביו לפקוח את עין דעתו. ההקבלה בין הידיים הריקות בסוף השיר לבורות הריקים בתחילתו מדגישה את טענת הבן שאין בעצם מקור שאיבה, אין מעיין חיים, אין לך ממה לתת,( לפחות לו לבן אובד כמותי). חווית הפסימיות בשיר נורא קשה, אם כי כנה מאד. מאפשרת היזדהות, בהלך החיים המצוי לצערינו כיום- פער בין בנים לאבות, בנים המראים לאבות את פרצופם במעשיהם שלהם. בקיצור הדס, השיר חזק ומורכב. אני לא בטוח שדייקתי. רק כמה מחשבות שעלו בעקבותיו. ועוד לא דברתי על מה שמחבר אותך לדמות הזו של עישו הזנוח, הרדוף על ידי חז"ל. מעניין באמת ומובן. [ליצירה]
- [ליצירה] הו, ביבוש' סתיו... מאין באה לך המוזה רה הזאת פתאום? קראת ספר על בריגדה, חישגדה או גיורא? משהי מהעיולת הראשונות? לא נורא, זה מקורי ויחודי ואפילו יפיפה אך, לא רגיל ואני מבין את תגובתו החצופה של סופר אבל אני מוצא בזה בכל זאצ המון חן ואפילו הבנתי קצת ואיך אומרים- ישכויח'. (ובעברית- המשך כך). [ליצירה]
- [ליצירה] חיים בא לבלות חיים בה מסיבה (לא ברורה) [ליצירה]
- [ליצירה] וואוו סיפור מבהיל. הרעיון, הביצוע, הטרגדיה המהולה בטירוף עדין. איזו עוצמה. זה לקח אותי בנשימה עד שהגעתי לסוף. כמובן, גם השפה. ובקשר לילדה, חבל עליה. [ליצירה]
- [ליצירה] לדעתי, הסוף הרס הכל. זה יכל להיות סיפור אנושי ומרגש אם היית משמיטה את ההזכרה על שלומית אך, לא הצלחת להתאפק. חבל. [ליצירה]
- [ליצירה] אמת צרופה. (ואפשר לדעתי עוד להקטין). [ליצירה]
- [ליצירה] אהה.... אם לא הבנתם היתה זו פליטת אנחה של נחת שלווה ועונג רב, כמה ערב לחיך, איך אפשר שלא להמליץ על שיר כל כך יפה, כל כך מחוכם ותמים שכזה, איך זה שכוכב אחד מעז? כן, מעז יוצא מתוק וזה בהחלט שיר מתוק מעין כמוהו. [ליצירה]
- [ליצירה] הו מושקה... שיר כה יפה, באמת אהבתי. ובקשר לדברים, הזכרת לי את הגעת בני ישראל למרה, "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים"!, ואין מים אלא תורה. אל יאוש, טוב שלפחות עודך שוטפ תהפנים מאבק, והרי אמרו חכמים: "המאור שבה, יחזירנו למוטב", אל יאוש עוד נזכהכל אחד לגלות בה חידוש, חידוש המיוחד לו, את האות שלו בתורה. [ליצירה]
- [ליצירה] תודה על התגובות סופר, שני לבבות לא יכולים לשנוא, כי שינאה לענ"ד, זהו רגש אינדוידואלי שכל אחד חש בנפרד, אני יכול להזדהות\אם שנאה של משהו את האחר, אמת אני גם יכול להזדהות אם אהבה של משהו את האחר אך, באהבה שלא כמו בשנאה אני יכול גם לחלוק אותה עם משהו והיא תהיה אהבה המשותפת לנו אך, אי אפשר לשנוא בשיתוף, (אוף! לאיודע, אני לא מצליח להסביר ת'צמי ולהגיד משהו ברור, אך לא ברור לך בתחושה שאהבה זה משהו שעשים ביחד ושנאה זה בנפרד? לי בכל אופן זה ברור ועל זה כתבתי.) [ליצירה]
תגובות