בע"ה.
בערפילי הלילה נרקמות המילים
ממחשבות מעופפות ומטללים
קורץ ירח, שיניו לבנות
ועושה לי עיני כוכבים
ובנשיקה חרישית ובהמתקת סוד
שולח לי הלילה מתנה ממרומים
שירים.
[ליצירה]
הבעיה בעין של רחל היא אולי במיקום, לא בפורפורציה, היא קצת נמוכה מדי היא צריכה להיות בגובה האף והיא יורדת קצת מתחת לאף.
אך, גמני מצטרף לקודמי, ציור יפיפה, הם ממש דומים אחד לשני, רואים שהם קשורים, יש בהבעה שלהם ערגה אחד לשניה, אם כי יעקב לא מסתכל לה בעיניים! אולי הוא מסתכל מעבר ורואה שהיא עתידה שלא להקבר עימו ועל כן הוא בוכה.
[ליצירה]
כן גם אני מאחר ועל כן הדפסתי וקראתי הכל בשטף אחד קולח
ממש קולח הסיפור וכמעט לא מרגישים שהוא נכתב בהמשכים (אם אכן כך הוא הדבר),
ועכשיו לתגובה באמת ריגש אותי עד דמעות (באמת).
סיפורך המדהים, מעלה בי הירהורים שאני חושב שפוקדים את כולנו בתור יוצרים-{אנשים שמחפשים משהו במציאות, במילים (שהן מעין קודים שמרכיבים את פרטי המציאות), ובמעבר למציאות, בסדקים שדרכן עובר האור האין-סופי שמהווה את המציאות, וכן משהו בתוך עצמנו, בתוך העולם הקטן שהיננו}, מדי פעם. הירהורים, על החשש שיש בעיסוק במעבר, שמא נסחף איתו לעולם אחר מנותק אוטיסטי, ונשכח מעצמנו, עד כדי כך ננסה למצוא את האמת שבנו, את העצמי שלנו בתוכנו , עד שנאבד בכלל את הצפון.
הצלחת בסיפורך לטלטל נקודה זו שתפיץ את ריחה בכל תודעתי ותטלטל אותי בעצמי יחד עם דוידי , בתהיות, בסכנות שיש בעיסוק הזה ובהתמכרות לו עד האבדון המר. זה כל כך חבל, כל כך מצער שאדם כזה נפלא כפי שתארת את דוידי לא יכול להתקיים בעולמנו (כביכול) והוא נפלט ממנו אל חלל אחר רחוק. לעיתים אני חושב שאנו גם מרגישים שאנו מפילים מהגשר איזו דמות חולמנית שלנו שהיינו רוצים לרחף איתה לאין קץ ואין סוף רקיעים, אך זה מתנגש עם ה"צורך" לחיות בעולם קונקרטי ונהל חיים "מתוקנים". נעבעך! אולי לזה אתה בעצמך התכוונת.
על לנו להתיאש עוד יש תקווה לבנות גשרים שיגשרו בין עולם היצירה לעולם העשיה, בין עולם הרוח לעולם החומר, עוד נצליח ביום מו הימים לקרב אותם אחד אל אחד עד אשר יהיו לאחדים בידינו.
שנצליח בע"ה.
לסיכום: שמחתי לקרוא, לפגוש ולהכיר, ממש יצירת מופת.
בהצדעה- הלך רוח.
תגובות