בס"ד עשר. זה העניין. לא לעשות כשאי אפשר. להניח לזה למנרות שלכאורה רק המעשה ירגיע את חרדת הריק הנוראית שתוקפת כשהכל נעצר. אבל שם הקב"ה נמצא ומחכה. בחדלון המעש. בחידלון האני. אל תדאגי, רק תהיי שם עד שתקבלי משהו שהוא הרבה יותר מעוד מעשה.
[ליצירה]
בס"ד עשר. זה העניין. לא לעשות כשאי אפשר. להניח לזה למנרות שלכאורה רק המעשה ירגיע את חרדת הריק הנוראית שתוקפת כשהכל נעצר. אבל שם הקב"ה נמצא ומחכה. בחדלון המעש. בחידלון האני. אל תדאגי, רק תהיי שם עד שתקבלי משהו שהוא הרבה יותר מעוד מעשה.
[ליצירה]
איכשהוא אני מקבלת את התחושה שהשתמשת בנושא הדגים כגימיק, כנסיון ליצור עניין וסקרנות, אבל בפועל זהו גימיק ריק כי הדגים לא משמשים כאן למשהו מהותי. הם יכלו להיות תרנגולים או סוסים באותה מידה. (חוץ מהקטע של ה"לשקוע בים").
ובקריאה שניה- אולי זו איזושהיא פארודיה הנרמזת בשורה האחרונה? אשמח להסבר.
[ליצירה]
ראשית, חושבת שיש להשיב לכל אדם בצורה נאותה. שנית וקונקרטית , שלוש התקופות עולות בבירור מהשיר, העניין הוא לא בתוכן, אלא בעיצובו. החרוזים נדמים מאולצים (עטו-איתו) וחלק מהמילים מפריעות לזרימה ("נמרח"?!) . אני אישית גם לא מחבבת שימוש במושגים קלישאתיים ונפוצים ("יקרת לי מחיי" "אצעד אל השקיעה"), חושבת שמשורר צריך להמציא חדשים משלו. אבל זו רק אני :-)
[ליצירה]
אני חושבת שכבר כתבו את זה פעם.. מישהו בשם שלמה אולי?..
וקצת אחרת: השפה נהדרת, מלל באורך הנכון- כך שלא מייגע את הקורא, רמיזות למקורות הן מבורכות גם כן, אבל איכשהוא לא קורה שום דבר. כל הבתים אומרים את אותו הדבר, אין התפתחות. ואולי זה לגיטימי ונהדר, אבל בשבילי זה הפך את השיר ל"פרווה".
תגובות