שוב כויה
מתקוה שנגוזה –
שוב כאב
מזיווג שאיננו לי.
שוב הפנמה
שהכל מעם ד' –
שוב הכרה
שהכל לטובה.
חזקי פוקס
-
יליד תשמ"ב. רווק.
חבר מערכת במכון תורני.
לקט יצירות
- סוף ההיפתחות הראשונית – הצד שלה
- הנני לוקח ממך את מחמד עיניך
- מבט אל העתיד – הצד שלו
- הכרה באמת
- הפגישה השלישית – הצד שלה
קשור אלי
- [ליצירה] נכון, קצר וקולע. שה' יתן לך במהרה זיווג משמים ואז ימלא שחוק פינו. [ליצירה]
- [ליצירה] תמי, אני מוכרח לחלוק עלייך בנוגע לשיר הזה. השיר מאוד קצר - דבר שלא אופיני לחזקי - אולם דוקא במיעוט המילים מתגלה הגדולה של השיר. בחזרה על המילה "שוב" ארבע פעמים, הוא מתאר לנו, איך בכל פעם ששידוך מתפקשש לו, חוזר אותו תהליך שוב ושוב, והתהליך עצמו הוא פשוט: כאב ומשם הפנמה שהכל מאת הקב"ה וממילא הכל לטובה. דוקא בכך שהשיר קצר, מתגלה המסר הגדול החבוי בו, שייתכן שהיה מתפספס ביצירה שהמילים בה מרובות. בנוסף, אני חושב שבקיצור היצירה, יש מעין הרגשה שלכותב אין יכולת להביע את עצמו במילים מרובות, כי הוא אמנם מפנים שהכל לטובה, אבל עדיין כואב לו. [ליצירה]
- [ליצירה] קצר מידי וברור מידי אתה יכול הרבה יותר. לא מרגישים אותך כאן. יש אוסף עובדות לא חזקי. תודה לך. [ליצירה]
- [ליצירה] העם איתך. [ליצירה]
- [ליצירה] אכן, קשה.. אבל כשמגיעים בסוף, כל הכאב נגוז.. בע"ה [ליצירה]
- [ליצירה] אוי... הלוואי ולא נצטרך לעבור את כל זה... חזק ואמץ!!! העם איתך! [ליצירה]
- [ליצירה] אוי... הלוואי ולא נצטרך לעבור את כל זה... חזק ואמץ!!! העם איתך! [ליצירה]
- [ליצירה] קצר וקולע! אהבתי... [ליצירה]
- [ליצירה] אכן, הכל לטובה. קלישה כביכול, אך לא כל אחד מסוגל להאמין שזה כך באמת. בעיקר בזמנים קשים. [ליצירה]
- [ליצירה] יצירה (בלית הגדרה אחרת שעולה לי במוח) מתוקה. מבט פשוט ואמיתי על העולם. אשריך! ושטה: אני הבנתי מהיצירה שהדגש הוא על ההפנמה שהכל מאת הקב"ה, ומתוך כך מגיעים להכרה שהכל לטובה. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה מיכל היקרה, אני אינני אביאל, ומעולם לא יצאתי עם אודליה. הסקת מסקנות מהתיאורים המופיעים בסדרה על חיי האישיים - יכולה להטעות. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה קופץ היקר, א. אכן כן. ב. לפי חז"ל יוכבד נולדה בכניסה למצרים, ולכן למרות שהמנין הכולל של היורדים למצרים הוא 70, בפרטן אתה מוצא רק 69. עמרם לא נמנה שם - ומכאן שהוא נולד כששהו בנ"י במצרים. ג. "דרישתי" וכו', זו ציטטה מפורסמת, אך לא מדוייקת שנאמרת בישיבה, כשהכוונה לציטוט מפאשקעוויל שנכתב בידי אלה ש16 שנה לאחר מכן פלגו את הישיבה, בתום השבעה על מרן הרב צביהודה זצ"ל. הציטוט המדויק, הוא כדלהלן: "דרישתי היא שהרב שפירא שליט"א יקָרא ראש ישיבה ולי תהיה זכות שוה בהכרעות ההנהלה ז"א החתימה על עניני הממון וכן בקבלת ופטור ר"מים וכן בקבלת ופטור תלמידים וכן לגבי עמדת הישיבה כלפי חוץ וכן בשאר הכרעות הנראות לי כגורליות, ז"א שבכל אלה תהיה דעתי מכרעת ומעכבת עם כ' הרב שפירא נר"ו." ד. הגר"א, בפירושו לתיוקני הזוהר (מובא באבן שלמה פי"א סעיף ח') כותב: "ה' [ – חמישה] מיני ערב רב ובעלי מחלוקת גרועים מכולם והם נקראים עמלקים ואין ב"ד [ – בן דוד] בא עד שימחו מן העולם". [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה מיכל היקרה, הסיפור הינו פרק בסדרה. ישנם פרקים יותר ארוכים וישנם יותר קצרים. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה אסף - לא התעייפתי. אני מדלג על פרטים במהלך חייהם שלא מקדמים את הסיפור. (כמו שב"ההצעה - הצד שלה" לדוג', דילגתי על מה בדיוק הר"מ אמר לדניאל - ורק אמרתי זאת בקווים כלליים.) מה קרה עם נפתלי - רלוונטי, לקבל את ההשקפה של אביאל על הגוש - מה קרה עם אודליה בבית הכנסת - לא רלוונטי. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה מיכל - כמענה לשאלותייך: סיפור חמוד. הבדיחה לגבי חצי נזק - על פי ההלכה כל דבר שהוא נזק לא מצוי שנגרם על ידי הבהמה, נחשב כ"שור", כלומר כשור שנוגח, והדין הרגיל הוא שבעל הבהמה חייב לשלם רק חצי נזק (אא"כ הבהמה נהיית מועדת לדבר זה), עכשיו הבדיחה מובנת? תיפח - הגמ' אומרת שכיון שעברו 20 שנה על האדם ולא נשא אישה - תיפח עצמותיו, אז כשבחורי ישיבה נכנסים לשנתם ה21 (ביום הולדתם ה20) עושים להם מסיבת יום הולדת מיוחדת שנקראת "תיפח". הבעיה עם עגילים - מפורטת בסיפור. חוסר הבנה מה הטעם שנשים חושבת שזה דבר ראוי לחורר חלק מגופם על מנת להיראות יפות. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה עידו היקר, נקראתי יחזקאל מפני שנולדתי בשבת חוהמ"פ, שבו קוראים את חזון העצמות היבשות שניבא הנביא יחזקאל, וכן על שום שאנחנו זוכים בימינו לראות את מהלך הגאולה שניבא עליה הנביא יחזקאל, כך שאכן נקראתי על שמו. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה מאיר היקר. תודה רבה לך על שטרחת לקרוא את יצירתי הדלה, ואני מיצר על כך שהיא לא מצאה חן בעיניך. חזקי. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה יסכה היקרה - השימוש בסוג ה"חרוז" הזה, ודאי שאיננו נעשה על ידי במתכווין. אדרבה - אינני אוהב דברים מעין אלה. באופן עקרוני, אינני משכתב את יצירותי הרגילות (עייני ביצירתי הדלה "דרכי יצירה", שהדבר איננו נובע ממעלה, אלא אדרבה - מחסרון), ולו יצויר שהייתי עושה כן, ייתכן בהחלט שהייתי משנה את הדברים. ביצירות שאני מנסה לחרוז בהם (עייני לדוג' ביצירתי הדלה "קדושתא לשבת דברי") - אני חורז אך ורק בצורה מלאה ואכמ"ל. [ליצירה]
- [ליצירה] ב"ה קופץ היקר, לשאלתך - חיי מוהר"ן עם ההשמטות עמ' קסא': "ודע, שיש בידינו כתיבת יד רבנו ז"ל, שכתב בעצמו, וזה לשונו: דעו אחי ורעי, אגלה לכם סוד, ותצניעו את הסוד הזה להיות כמוס ביניכם, כדי שלא להרבות מחלוקת בישראל. דעו, שהזיידע מעיר שפאלע – שהוא יודא ליב בן ברוך המפורסם – תדעו, שאני בקדושה והוא כנגדי בטומאה, ואני הזקן האמיתי שבקדושה, זקן זה קנה חכמה, דברים של עתיק יומין, והוא זקן שבטומאה, ועל זה נקרא זיידע, שהוא הזקן שבסטרא אחרא, היינו אבי אבות הטומאה. ובשביל זה עסק כל ימיו בצדקה, כדי לבטל כח הצדקה של ישראל עם קדוש שנותנים כדי להכניע כח של אבי אבות הטומאה, שהוא טומאת מת, בחינת צדקה תציל ממות, והוא השתדל בצדקה כדי להתגבר בכחו ח"ו על צדקות ישראל עם קדוש. עכ"ל." [ליצירה]
- [ליצירה] תשובות למגיבים ב"ה לאביטל - תודה על ההערה, באמת טעיתי, התיקון שלך איננו כ"כ מתאים למילים מכיון שהמושג "תבונה" ענינו להתבונן דבר מתוך דבר, ובענין ברכת הדעת הכונה להתבונן בדבר שנכשלת בו לראות מה אתה יכול להפיק ממנו - אבל לעת עתה תיקנתי כדברייך, ובלנ"ד בהזדמנות אשב לכתוב בית חדש. לדעה - מכיון שבברכת "קדושת השם" עסקינן, לכן הכנסתי את העבודה שאנחנו נהרגים על קדושתו וכו'. לעידו - א. מכיון שבברת "אבות" עסקינן, וכידוע נמצא שם המשפט הבעייתי מבחינה פירושו: "וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה" - ולא מובן אם הגאולה באה בגלל חסדי אבות (כפי שיוצא מהרישא של המשפט) או שהיא באה למען שמו (כפי שיוצא מהסיפא של המשפט) ומבאר הטור, שכונת המשפט "וזוכר חסדי אבות" ומביא בזכותם את הגאולה, ואם ח"ו תמה זכות אבות אזי הוא "מביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה", לכן נקטתי גם אני בבית של ברכת אבות באותה צורה - " כהגינך צור-חוצב בעדנו היום" - "כהגינך צור-חוצב" כמו שהגנת על אברהם אבינו כן תגן "בעדנו היום". ב. "למהר קץ שבעה" - הכונה לשבעת השעבודים שלפני הגאולה (האחרונה היא ישמעאל) שנזכרים במדרש הגדול לפרשת בהר. רדף - א. למען האמת לא קראתי בספרה של שלומית אליצור. הנוסח הארץ ישראלי, והנוסח הקבוע שנאמר גם בזמן אמירת פיוטים ניסחתי ע"פ מה שראיתי בספרים שונים שמביאים ציטטות מהגניזה. ב. התואר "גאולה" הוא על עצם מהות הקורבה שחיברתי שהינה בקשה לגאולה, ולא באה בתור תואר לפיוט עצמו, שהינו כאמור קרובה. ייתכן שעל מנת למנוע בלבול היה מוטב אילו הייתי קורא לה "קרובת תחנונים לגאולה". ג. אמנם נכון שהזכרת האור הינה דבר שבאה בתחילת מערכת יוצר, אבל מכיון שרציתי לדבר על הגאולה ולרמוז ל"כך היא גאולתן של ישראל קימעא קימעא" וכו', ובהשמך הקרובה לדבר על יום המשפט העתיד ("וזרחה לכם יראי שמי" וכו') לכן דברתי על האור. תודה רבה לכל המגיבים. [ליצירה]
תגובות