אני באה מן המקום, בו השמש לעולם איננה שוקעת.
אני נמצאת במקום בו השמש לא שוקעת לעולם.
ודרכי, ופניי, וליבי אל המקום בו השמש זורחת תמיד, המקום בו השמש לא תשקע לעולם.
נשמת העולם.
וזה סימן, שעוד יש, עוד יש אהבה. אני פה, אני ערה .)
[ליצירה]
ואך מעטים יכולים להקשיב לקול הזה, של האלוקים- הלוחש לנו, בכל דרך אפשרית מה נכון ומה לא.. מדבר אלינו, מקשיב לנו ,מנחם, משובב...
לעיתים אנחנו פשוט מחפשים עקבות בלי להבין שזה הלילה שהופך את הכל, לכל כך מואר.
ודווקא בחשכה, כשהעיניים עצומות פתאום האוזן שומעת, והלב מנגן.
הקול הזה קורא לנו, ואולי - אולי אם נקשיב, לרשרוש הדק של העלים ואדוות הים.. אולי אז באמת, נבין שמעולם בעצם לא עזבנו.
[ליצירה]
"וילך ויבז"
תודה על הפירוש. באמת פיוט.
מזכיר את שקידתו של ש"י עגנון .. נראה כאילו גם אתה לא מפספס שום פרט,
מתעמק. כבוד.
מזכיר את שירי חודש הסליחות משום מה.
"וילך ויבז" - סגירה יפה.
קלילה משהו. חיים . .
ט'נקס.
[ליצירה]
הדרך היחידה לברוח מהצל בלי למות מריצה מאומצת, היא להיכנס לתוך צילו של עץ גדול, להתרכז במרכז. להיות אמיתית, זה מספיק כדי באמת, להיות שם, כמו שתיארת, אבל באמת, בלי לומר, מילה, ולפעמים..
[ליצירה]
צריחות שצרחתי נואשת כואבת ,
בשעות מצוקה ואובדן
הפכו למחרוזת שירים מלבבת,
לספר שירי הלבן.
נגלו חביונות לא גיליתי לרע,
נחשף החתום בי באש
ואת תוגתו של הלב הכורע,
יש כל במנוחה תמשש.
(רחל המשוררת)
תגובות