ואני, בעת שתקע קול השופר
מתוך הקלרינט- נרעדתי.
כאשר אבדתי- עבדתי.
בשלהוב הניגון,
בהתעלות הריקוד
בכיווצי התפילה
בריכוז הלימוד.
כל חיי
צורבת בתוכי את השילוב הזה,
והוא כמשא העול וכשמחת המתנה---
אותיות אש שחורה
על גבי קלף של אש לבנה.
אוי ואבוי לי, מה זה פה?
בהתחשב בעובדה שאני לא זוכר שום דבר מלפני גיל 16 ואפילו 18 כבר די מאובק, החלטתי שאת משקרת.
לא כותבים ככה, לא חושבים ככה, לא מלאים ככה ולא חכמים ככה לפני עשרים ומשהו. נקודה.
:)
אלול מתבייש בשם כל המזדקנים שנזכרו פתאום לכתוב.
[ליצירה]
אוי ואבוי לי, מה זה פה?
בהתחשב בעובדה שאני לא זוכר שום דבר מלפני גיל 16 ואפילו 18 כבר די מאובק, החלטתי שאת משקרת.
לא כותבים ככה, לא חושבים ככה, לא מלאים ככה ולא חכמים ככה לפני עשרים ומשהו. נקודה.
:)
אלול מתבייש בשם כל המזדקנים שנזכרו פתאום לכתוב.
[ליצירה]
..
אם הבנתי נכון, אז.. הזכיר לי אותי, פעם..
סוף השיר אולי באמת צריך טיפה שיפוץ- לא מבחינת התוכן, אלא הסגנון- משהו שם קצת לא משתלב...
ואודיה, אני אשמח דווקא לשמוע..
[ליצירה]
..
כמה הביחד מתוק.
וכמה למדנו להחניק את המר
גם כשהוא רחוק.
להחניק
להדחיק
להשתיק--
אבל לפנות ערב עם חשיכה
כשבאוויר מתנגנות המנגינות שלך
כשמשהו מפרפר כל כך בפנים ונוגע
איך אפשר לא להתגעגע.
תגובות