ואני, בעת שתקע קול השופר
מתוך הקלרינט- נרעדתי.
כאשר אבדתי- עבדתי.
בשלהוב הניגון,
בהתעלות הריקוד
בכיווצי התפילה
בריכוז הלימוד.
כל חיי
צורבת בתוכי את השילוב הזה,
והוא כמשא העול וכשמחת המתנה---
אותיות אש שחורה
על גבי קלף של אש לבנה.
אוי ואבוי לי, מה זה פה?
בהתחשב בעובדה שאני לא זוכר שום דבר מלפני גיל 16 ואפילו 18 כבר די מאובק, החלטתי שאת משקרת.
לא כותבים ככה, לא חושבים ככה, לא מלאים ככה ולא חכמים ככה לפני עשרים ומשהו. נקודה.
:)
אלול מתבייש בשם כל המזדקנים שנזכרו פתאום לכתוב.
[ליצירה]
אוי ואבוי לי, מה זה פה?
בהתחשב בעובדה שאני לא זוכר שום דבר מלפני גיל 16 ואפילו 18 כבר די מאובק, החלטתי שאת משקרת.
לא כותבים ככה, לא חושבים ככה, לא מלאים ככה ולא חכמים ככה לפני עשרים ומשהו. נקודה.
:)
אלול מתבייש בשם כל המזדקנים שנזכרו פתאום לכתוב.
[ליצירה]
...
יפה.
וביחד עם הכותרת עוד יותר.
אני פחות אוהבת את הבחירה של קומפוזיציה מרכזית. אפשר היה ליצור מזה משהו קצת יותר מעניין.
(ומוריי ורבותיי בוודאי היו מוסיפים כל מיני הערות על המהות הגברית שמסומלת בחכה. מזל שלא חייבים להקשיב להם תמיד)
[ליצירה]
...
זאת היתה המשלחת שלי, רן (אלא אם כן עוד מישהי סיפרה לך שקרה לה כך).
זה היה או ש-45 בנות יידחסו בעזרת-הנשים הפיצית למעלה, ו-4 גברים יתפללו בעזרת הגברים למטה,
או ש(כמו שהרב הנדלר, רב המשלחת, החליט)הגברים יתפללו בקדמת עזרת-הגברים, בהפרדה מודגשת מאיתנו, ובעצימת עיניים- ואנחנו נתפלל מאחור.
וכשרצינו לרקוד באמצע קבלת-שבת הם יצאו החוצה כדי שנוכל.
לי אישית זה היה קצת מוזר, אבל זה היה חד-פעמי ובהתחשב בסיטואציה (וכמובן, לא היינו עושים ככה אם הרב הנדלר לא היה מחליט).
תגובות