ואני, בעת שתקע קול השופר
מתוך הקלרינט- נרעדתי.
כאשר אבדתי- עבדתי.
בשלהוב הניגון,
בהתעלות הריקוד
בכיווצי התפילה
בריכוז הלימוד.
כל חיי
צורבת בתוכי את השילוב הזה,
והוא כמשא העול וכשמחת המתנה---
אותיות אש שחורה
על גבי קלף של אש לבנה.
אוי ואבוי לי, מה זה פה?
בהתחשב בעובדה שאני לא זוכר שום דבר מלפני גיל 16 ואפילו 18 כבר די מאובק, החלטתי שאת משקרת.
לא כותבים ככה, לא חושבים ככה, לא מלאים ככה ולא חכמים ככה לפני עשרים ומשהו. נקודה.
:)
אלול מתבייש בשם כל המזדקנים שנזכרו פתאום לכתוב.
[ליצירה]
אוי ואבוי לי, מה זה פה?
בהתחשב בעובדה שאני לא זוכר שום דבר מלפני גיל 16 ואפילו 18 כבר די מאובק, החלטתי שאת משקרת.
לא כותבים ככה, לא חושבים ככה, לא מלאים ככה ולא חכמים ככה לפני עשרים ומשהו. נקודה.
:)
אלול מתבייש בשם כל המזדקנים שנזכרו פתאום לכתוב.
[ליצירה]
...
נגה נגה, יש לא מעט בדברייך לגבי הניצול, אבל סתם שתדעי שיצא לי גם לזכות להיות מצולמת בידי איזה יפני נרגש שחשב כנראה שאני נורא אותנטית על רקע הכותל המערבי.. (: ולא קיבלתי שום תשלום בתמורה! ((:
[ליצירה]
...
הצילום היה פה ועוד איך, אפילו הורדתי אותו לוולפייפר שלי מכאן..
אני רק לא זוכרת מי הביא אותו לכאן, אבל אם "מגן ולא יראה" אומר שזה היה הוא, אני מאמינה.
[ליצירה]
...
מביט, הרי לך כלל:
כל פעם שאני מפרסמת פה קטע, זה בגלל שלא הצלחתי לכתוב שיר.
כלומר, הקטעים שלי הם שירים מפוספסים. או משהו...
(ו-נו, חבר'ה, אפחד לא כבר לא מזהה ציטוטים מרחל?)
תגובות