[ליצירה]
מנטליות של עזרת נשים - איכסה!!!
באמת שיכול להיות אחרת.
ומעשה בבית כנסת מסוים שאני מכיר, שמורי ורבי (מסוים) שימש שם כרב, והתיר (ואף עודד) לנשים שתבואנה ותקראנה בתורה (פסדר פסדר, לעצמן, מאחורי מחיצה, נודניקים!) ותשמחנה, כחלק אינטגרלי מעם ישראל. ולדאבון הלב, כך סיפר לי מורי ורבי, לא נמצאה אשה שהייתה מספיק "גבר" כדי להרים את הכפפה שהוא זרק.
שביזות שביזות שביזות.
חג שמח.
[ליצירה]
שנתיים אחרי
הבוקר הייתי באזכרה שלו ובכיתי.
כל כך עצוב.
כל כך חסר אונים.
אני לא יודע אם זה בסדר להקפיץ דבר שלי, אבל רציתי שאנשים יקראו את זה שוב וייזכרו בילד הנהדר הזה, שהיה גם חברותא שלי.
[ליצירה]
מסובך, מבלבל, מאתגר.
קשה לי עם הניגוד שבין המלים הגבוהות שבשני הבתים הראשונים לעומת הלשון הסלנגית שבבית האחרון (לא, לא פספסתי את הכפלשון).
ובכלל קשה לי עם החלפת המלה "שפחה" ב"אמה" (וכפי שציינתי, אני מודע לדו משמעות), כאשר בתנ"ך שתי אלו כל כך שונות זו מרעותה - הראשונה קניין עולם (כנענית) חסרת אישיות, והשנייה ילדה משרתת, שעם היבגרה משודרגת לאשה או משתחררת. ממש טיפוסים שונים.
ומשתי הסיבות הללו השיר ממש נקרע בעיניי לשניים - בין שני הבתים הראשונים לבית החותם.
[ליצירה]
"השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באַיְלות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ"
ציור מקסים.
נורא נהניתי לצפות במשך דקה ארוכה, ולכתוב כאן את הפסוק, שעלה בי מיד.
[ליצירה]
צריך להגיד: את כותבת מליגה אחרת ממש. כל מלה בשיר הזה מדיפה את ריחה המיוחד - אני מריח פה את ריח הרימונים והתפוזים ממש חזק, וגם את ריח העזים, ומרוב שהדימיון משתלט אני שומע את תל אביב הסואנת והשורקת (כבר בית הראשון, שעודה חוף וחול ושקמים).
השיר הזה מטלטל.
במיוחד "אני תועה בירושלים אתה בדרכים אל אלוהיך".
אוהד מאוד.
תגובות