תמונות, דפים, פסוקים, מילים
שתיקה
אוויר חנוק מעשן סיגריות
גל אבנים ודמעות
בפינת-חדר
הלב
חושך
לאור נרות
ורוח מרחפת על פני האוהל.
מישי אחרת
-
סתם אחת.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] ממש יפה. ועצוב.. [ליצירה]
- [ליצירה] במילה אחת מצוין. סוערה. [ליצירה]
- [ליצירה] . ממש ממש יפה. [ליצירה]
- [ליצירה] מהמם! פשוט מהמם :) [ליצירה]
- [ליצירה] תגובה שיר תמציתי, מילים פעוטות חופנות עולם. שלא נדע מצער... אהבתי את הכתיבה והשזירה במיני רבדים. [ליצירה]
- [ליצירה] פשוט מהמם, ציניות של התחושה אל מול המציאות. [ליצירה]
- [ליצירה] תשובה למויש: ב"ה מויש יקר, כמעט כל משפט שלך מסתיים בנקודָתיים-שלוש, מכיוון שאתה נוטה להסתרה מסויימת, ובסגנון הדיבור שלך אתה משתמש במשפטים בצורה שבה אתה לא מגלה את כל מה שרצית לאמור, אך גורם לקורא להבין את זה כדבר מובן מאליו (ובכ"ז יש כאן משו מן ההסתרה). כמו"כ, אתה מאוד מהוסס, לפחות כך הייתבזמן כתיבת ההודעה, וכמובן הנקודות הן גם תוצאה של המשקעים שעליהם רמז האדון לומש, ואכמ"ל. עד כאן קשקושי שכל. --- כאחת שגאה לאמור שראתה כבר יותר ממה שכתוב בחלק זה של הסיפור, אני מחכה בקוצר סבלנות לראות איך יגיבו על חלקים אחרים, וגם מצפה לראות את הסוף הסופי, שנגרר זמן רב מדי, יש לציין. אי לכך ובהתאם לזאת, מצאתי לנכון לתמוה ולרגוז על המשפט הבא, או יותר נכון על הסוגריים שבתוכו: "אבל אני אחכה עוד קצת (או הרבה - לא יודע) לפני שאני אכניס אותו". על ילד, למשל, כעסתי כשהוא האט במיוחד בפרסום החלקים של גשרים, אבל ניחא - עוד אפשר ללמד עליו זכות ולאמור שאין לו זמן והוא צריך זמן ע"מ לכתוב אותם. אבל עליך אין שום נקודה של רחמים: הכתוב כבר בידיך ואתה, מתוך רשעות והתאכזרות בלבד, לא חושף אותו לעולם הרחב. הא לך! (ולא לזלזל במשפט האחרון שנשמע ממקלדתי, הוא ציטוט מתוך אלתרמן! "תפילתי אחת, והיא אומרת: הא לך!" מתוך השיר פגישה לאין קץ! עמ 8, "שירים שמכבר", הוצאה כלשהי). [ליצירה]
- [ליצירה] ולדעתי, ב"ה הזמן הוא נתון, נתון לנו. אנחנו אלה שעוברים בתוכו מצירוץ כזה, ולא יכולים לעצור. הכל תלוי בנקודת המבט. ובכ"ז, אם תנסה לשער בדמיונך רגע כלשהו שהיית רוצה לשמר - נשמר, אם תנסה לדמיין שהזמן לא זז באותו רגע, אולי תראה שדווקא הנצחיות שלו יכולה לגרוע מהיופי, והרגעיות היא מה שעושה אותו למה שהוא... רגע. [ליצירה]
- [ליצירה] פונדלה מורטה... פונדל, הייתי מציעה שתמחק את היצירות שלך, אתה קולח גם בלעדיהן וכל המוסיף גורע. ולך להתקלח, זה יעזור לך להיות יותר קולח, ותשטוף טוב את הפה. הקורא, כידוע, אינטליגנט, אז תפסיק לחזור על הטיעון הזה בכל תגובה ותשאיר לו קצת מקום למחשבה. (ואל תכנס לו לפה, מסריח שם). אגב, פונדל, האם פיצול האישיות שלך הוא כרוני או שאתה סתם נהנה לדבר על עצמך בגוף שלישי? ועוד משהו קטן לסיום: האגודה להגנה על שמואלים ירושלמים שוקלת לצרף אותך כמותג בכיר באגודה. קבל זאת כמחמאה. -- אנוכך - את משהו משהו, כהרגלך. [ליצירה]
- [ליצירה] וואווו.. ב"ה המממ.. משו, פשוט ללקק ת'אצבעות (בהקשרים של מציצת דם שהוזכרו פה זה לא נשמע טוב... אבל לא חשוב). נעל - אכן לרוב היא משוררת, אבל השירים שלה מדהימים, אחד יותר מהשני. אני מתפלאת שלא גילית אותה קודם. כדאי לקרוא הכל (כך עשיתי אני), אבל אם אתה מעדיף המלצות ממוקדות יותר אתה מוזמן לפנות אלי במסרישי. [ליצירה]
- [ליצירה] 104 הו, ממזי, אל תחלום אל תהיה תמים.. לא נפגש ביום ולא מן הימים. (אלא אם כן תבוא פתאום לצומת שילת, בשיא החום) אם המפגש יהיה בסוף, (מה שלא כל כך נראה לי) זה יהיה ביום לא טוב: לא יכולה לי או לא בא לי. המניין כבר נמנה והכפילות לא נחשבה אולי אתה נמנה על התגובה השבעים ושבעה? לא, כי גם אותה כתב המשורר, אבי מרב... אז אם פרס ניחומים דרשת הרי לך מה שביקשת: התגובה המאה ועשרים תהא לממזי, חברים! [ליצירה]
- [ליצירה] מקסים. :( [ליצירה]
- [ליצירה] וואוו זה ממש מקסים ורגיש. ואני לא יכולה שלא להזכר - http://www.tzura.co.il/thesite/yezira.asp?codyezira=3635&code=464 [ליצירה]
- [ליצירה] סופיתי ב"ה אשה נעלה מלשון עליונות, נעלה נעלה, כלומר נעלה (לבשה) את הנעל שלה, ואז נעלה מלשון מנעול את הדלת בפני בעלה. זה קל. ועכשיו תחביר: אשה - נושא, נעלה1 - לוואי, נעלה2 - נשוא, נעלה3 - מושא (ישיר, אבל לבגרות לא צריך לדעת אם ישיר או עדיף), נעלה4 - זה כבר התחלהשל חלק ב' חסר במשפט המאוחה שלנו. כלומר, אין נושא בחלק ב' של המשפט. נעלה4 הוא נשוא, את הדלת - מושא (שוב ישיר), בפני בעלה... המממממממ... זה צריך להיות או מושא או תיאור ע"פ בדיקתי. נלך על תיאור, מה שיהיה. נו, כמה נקו-דוט? [ליצירה]
- [ליצירה] טעות (זה לא אני, זה השעה!) כליל=קליל. תראו איזה הבדל גדול אות אחת עושה. [ליצירה]
- [ליצירה] הרעיון מקסים, והשיר מאד יפה ומעורר מחשבה. האם אפשר באמת להוולד שוב ושוב? גם העלים הנושרים מגיעים בשלב מסויים לאדמה קשה, ומתפוררים אל הלא-כלום בלי לגעת בעומק השורש. שום דבר לא יכול להיות כמו שהיה. הלידה המחודשת כביכול, היא לדעתי צמיחה של ענף חדש. ההתחבטות בגעגועים ובעבר לא מצליחה להחזיר אותנו לשם. רק להכאיב קצת ולהעיף אותנו ברוח. וגם אני לא ממש הבנתי את הקשר לדם. [ליצירה]
תגובות