משיב רוחי ללטוף
לאהוב, לגעת
גלי חיבה שלאטו
מבט שנתת ברכות
ועינייך אורות בעוז
אומרות ומבינות הכל
ללא מילים בינינו
ובנשימה מואצת
אז נגעתי בך
בקצות האצבעות
עלי דוק שפתייך,
והתחברנו
קרוב לשבע שנים באתר "צורה" ועדיין היד (עם העט) נטויה.
נשוי ואב לשתי בנות.
עוסק בכתיבה בתור תחביב ובתור עורך ספרותי ורעיוני
לאחרונה יצא ספרי "מיתר סמוי"
[ליצירה]
הנה השיר. לטובת מאזיננו:
מן האבן והמים
הרחוב עולה
אל השמש
ובינתיים:
האוויר מלא
דבש וסביונים
וילד מגלה פתאום
וקצת לא מאמין
שיש רחוב כמו סומסום
!סום וקסום ובשום ונפלא
בלי מדוע ובלי למה
אל תשאל אותי
אני רץ לי, אני שמה
שם הכל קופץ
שם קורים ניסים
שם לוחש לי עץ
את הסודות הכי כמוסים
כי זה רחוב הסומסום
[ליצירה]
האשמה העצמית הקלאסית
פשוט, השמאל הקיצוני "חולה" על הכיבוש שמאפשר לו קתרזיס של כל השנאה העצמית הקיימת.
זוכרני ששבועיים לפני משאל הליכוד על תכנית ההתנתקות כשכבר נראה שהתכנית תעבור, אחת בשם טניה רייהרט כתבה בידיעות אחרונות שעזה תהפוך ל"מחנה ריכוז המוקף מארבעת עבריו בגדרות".
אם כך, אמרתי, הבעיה היא לא ה"כיבוש" כי גם אם ניתן 99.9 אחוז משטחי יש"ע השמאל הקיצוני תמיד ימצא איזה תירוץ שאנו בכ"ז כובשים דורסניים או "סוהרים של אוכלוסיה אזרחית הכלואה במחנה ריכוז".
כנראה הבעיה היא בנפש הרדיקל ההומיה.
תגובות