אלם
יצחק בן מרדכי
-
בעבר פורסמו בזאת 52 יצירות. כעת כולן מושהות כמחאה על פרסומות בלתי הולמות הנמצאות באתר.אשמח להחיותן ברגע שתשלח אלי לאימייל הודעה ממנהל האתר על צנזור פרסומות. אשמח אם תצטרפו גם אתם למחאה.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] יש עוד סיומים אפשריים יש עוד סיומים אפשריים לבחירתכם: הסוף ה'הומוריסטי': "די, מספיק, אבא, אמא..." אמר יוסף בזעזוע. הוא הביט בהוריו המתוסכלים בחוסר אונים. "די, תרגעו", אמר. הם אף פעם לא יתבגרו, חשב לעצמו. הוא יצא מתחת לפוך הכבד ונכנס לתוך נעלי הבית שלו. אמו התייפחה חרישית. "יהיה בסדר", הוא הרגיע את הוריו כשהרים את הקלסר מהרצפה והניח אותו על המדף, "אני ארד להכין לנו מרק לצהרים", אמר, וכבר נשמע קול דשדושיו במדרגות, בדרך למטבח. [ליצירה]
- [ליצירה] יפה לפרסם יצירה זה להסתכן בקבלת תגובות... את הבאת את זה על עצמך. אני הייתי מסיים את זה כך: לסוג ולא להסתכן, זה הסיכון הגדול מכולם, הסיכון של חוסר התפתחות. או משהו דומה. כלומר, שגם המסר יהיה באותו סגנון של שאר הקטע. ברוכה הבאה! [ליצירה]
- [ליצירה] אני כן אוהב תפוחי אדמה אנ אוהב תפוחי אני כן אדה מה. אני תפוחי האוהב א'דמה. ואז--- מה? קשקשן. [ליצירה]
- [ליצירה] אפשר אפשר להחזיר, ואז זה לא יהיה לשעבר. לא הבנתי מה זה בא להביע. אולי- קשר אפשר לנתק, אבל הנתק, וכל הכרוך בו, תמיד ישאר. תקנו אותי אני טועה. [ליצירה]
- [ליצירה] מסכים עם אסתר ותפסיקו לרדת על שמואלנו- משורר הכפר (חמשיריקס מודרני?) אתם לא חייבים לקשור אותו לשום עץ או לשתולותו תחת מנהיר. חוצמיזה- אני רואה פה התחלה טובה ליציאה מהפוליטיקה (בתקוה שאכן..) שמואל- אם תמשיך כך- אנחנו אתך! [ליצירה]
- [ליצירה] יפה אני מקוה שהשלום עליו אתה מדבר לא נוגד מלחמה. כלומר, מה שמביא את השלום, אחרי הכל, הן המלחמות. ואסביר את עצמי: לפושעים, לדעתי, אסור לותר, ויש להענישם במלוא חומרת הדין, אותו דבר כאן. יש מלחמות רעות נטו. אבל יש מלחמות צודקות. "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם" את זה דוד המלך אמר. [ליצירה]
- [ליצירה] רדוד מדי חוץ מזה שהנושא ריחק אותי מאוד, השיר (?) עצמו חסר תוכן של ממש. לחשוב על נישואין אחרי מבט אחד? רדוד מאוד, הייתי אומר. אהבה ממבט ראשון. נכון. או שמא- תאוה? לא יודע עד כמה זה מטריד אותך, אבל הציווי "ולא תתורו" די חד משמעי, להבנתי. מצטער. אתה מדבר על רגשות שהרגשת, ואני רומס אותם לאחר יד. סליחה. ובכל זאת, אני כותב את כל זה רק בגלל שהנושא חשוב לי ואני רוצה הגינות. נעזוב את ההרגשות בצד. נתמקד בנושא עצמו. האם התורה בעד מתן חופשיות ספונטאנית לחושים, או אולי יש עוד "פילטרים" מלבדם? או שעלינו פשוט לזרום עם עצמנו באופן אינטואיטיבי? אני חושב שאין מקום למחשבות כאלה לעלות, לפחות לא על נייר, וודאי לא להתפרסם. זו דעתי, ושוב סליחה על החריפות. רק טוב שיהיה לך, בהצלחה, יצחק. [ליצירה]
- [ליצירה] כמו שאני הבנתי- "גושים" מסמל את הפראיות והגסות של החימר, שמכסה על העדינות והרוחניות של הכותבת (חימר- חומר, מול רוח). לעמוד בצד, מראה על עמידה פסיבית, נטולת חיים. ו"לא לנשום יותר ממני" רומז על שמירה על מינימום חיות וכן על מסלול קבוע, בלי עליות וירידות, שגרה של קיפאון. בסוף אנחנו מגלים שעם כל העטיפות והכיסוי העב, למרות שמגיעים לידי ביטוי רק הדים, זה גילוי של הפנים. למה זה יכאב? באמת שאני לא יודע. אבל אולי בגלל שהשתרשה החשיבה שאין לפנימיות עמידה עצמאית בעולם הזה. וחבל. תודה לך, שהשרת אלינו כמה יצירות מבין החימר. [ליצירה]
- [ליצירה] טוב... לי זה לא הזכיר שום סרט, אבל בהחלט הזכיר את 1948 של ג'ורג' אורוול. אני אישית זרקתי אותו מהיד (לא ממש, כי הוא לא היה שלי), בגלל שמפרק לפרק הוא נהיה גס יותר ויותר. על כל פנים, אהבתי את ההתחלה, למרות שהבנתי שהסוף לא נגמר בטוב. הסיפור ההוא מתאר, בצורה כמעט אמינה, איך האנשים לומדים לדכא את הרגשות שלהם, ואיך המשטר גורם להם להתכחש להרגשות ולידיעות פשוטות. "...אבל זה דמיון מנותק, ילדתי, העולם הרבה יותר טוב ממה שנראה, מסתבר..." בכולופן, הסיפור שלך כתוב יפה. שכוייעך. [ליצירה]
- [ליצירה] יש עוד סיומים אפשריים יש עוד סיומים אפשריים לבחירתכם: הסוף הציני: אפילוג: פסיכולוג הוא לא מטה קסמים, כמו שאמרה האמא, אבל יש דברים שכן יכולים לפתור בעיות בין רגע. במפקדה תת קרקעית בעירק שוגר באותם רגעי שיחה טיל סקאד אשר שם קץ לבעיותיהם באחת. [ליצירה]
תגובות