הרוח לקחה אותי.
רוח יודעת לקחת בזמן.
הבועה שהייתי נסחפה,
צבעונית ויפה,
הרחק מהכאב שהייתם לי.
נזהרת מקוצים.
נזהרת מהקרקע.
נזהרת לא לנשום
יותר מדי אוויר.
אל תאיצו בי.
אני מתחילה למצוא את הבית.
משהו עומד להתעורר.
[ליצירה]
אני ממש לא מבינה את ההקשר הצבאי, אבל זה אומר לי המון בכל מקרה.
רק רציתי לומר שזו ממש לא הפעם הראשונה שאני קוראת, אבל פשוט לא מצאתי מה לומר עד עכשיו.
אז הנה. שתדע.
[ליצירה]
אויש.
בדיוק כתבתי היום שיר כזה. אפילו עם אותו הדימוי של עץ בשלכת.
הבעיה היא שבשיר שלי אני העץ.
ולא. לא טוב שכל הפנים חשוף. לא כשהוא פרוץ לכולם.
צריך להיזהר, לדעת מה לחשוף ולמי.
אפילו שזה מפתה מאוד. בוער מאוד.
ממכר אפילו.
לכל אחד צריך להיות אדם אחד בעולם להשיר בפניו את כל הקליפות. אבל צריך לבחור את האדם הזה במלוא הזהירות, כי הוא צריך להיות זה שיהיה איתך כל החיים - על כל מה שיש בך.
לא טוב להיות עץ בשלכת.
אסתר, במונולוג חושפני הרבה יותר ממה שהיא התכוונה...
(עץ בשלכת כבר אמרתי?)
[ליצירה]
:)
רצית צומי?
קיבלת!
ממטומטמת אחת ששוטטה לה בצורה בין השעות הקטנות של הלילה בהן גמרת לכתוב את יצירתך לבין השעות המוקדמות של הבוקר בהן אתה עומד בשעה זו על רגליך, והחליטה להגיב לך.
יום נעים!
[ליצירה]
אני מתארת לעצמי שהשבירה של הסגנון מכוונת. אני פשוט חושבת שהיא לא האמצעי הנכון לזה.
למה בסוגריים? זה היה עובר טוב באותה המידה גם בעדיהם.
אפילו להיפך - בחלק מהמקרים (כמו "האמנתי בך") מה שמופיע בסוגריים אמור להיות החלק החזק יותר בקטע. הסיכום שלו. ובעיניי לפחות, הסוגריים מאוד מחלישים את האמירה.
[ליצירה]
בטח זה בככל לא מה שהתכוונת לומר, אבל מה שאני הבנתי מפה, זה שאסור לבזבז את הזמן פה בעוה"ז, כי הוא מוגבל, ואת המנוחה נמצא אח"כ.
רק לא הבנתי למה זה צריך להיות "עשרת אלפים", לעומת האחד שהוא אתה.
שיר מעורר מחשבה ומקסים.
תגובות