קרוב לשבע שנים באתר "צורה" ועדיין היד (עם העט) נטויה.
נשוי ואב לשתי בנות.
עוסק בכתיבה בתור תחביב ובתור עורך ספרותי ורעיוני
לאחרונה יצא ספרי "מיתר סמוי"
[ליצירה]
---
מספיק לראות את שתי עצרות העם שהתקיימו בשבוע שעבר:
האחת בירושלים לאחר טבח נוסעי האוטובוס
השנייה בעזה לאחר חיסול מרצח החמאס:
זו בירושלים הייתה עצרת תפילה שקטה ומופתית, לא נשמעו קריאות הזויות, הקהל התפזר בשקט, הייתה קריאה לחשבון נפש.
זו שבעזה הייתה עצרת השתוללות, יריות באוויר, מילות רצח, מילות נקמה, מבלי מילה אחת של חשבון נפש עצמי או קולקטיבי.
פשוט:
אלו הן שתי תרבויות שונות לחלוטין
[ליצירה]
הבית הראשון פותחת ב"נוגעת" ואז מתוך אקסטזה, מגיעה המילה השנייה "לא נוגעת" ומכאן ריחוף מתוך ריקוד, הצלילים מתמזגים ודוחפים את הדוברת שלב שלב אל עבר הריחוף והניתוק הרוחני מהסובבים,היא בתוך עולם מלא צלילים ורוחניות.
בבית השני -המשקל מאבד מחשיבותו והמקצב תופס את מקומו ומכאן הדרך קצרה אל הפריחה ,יכולה להיות פריחת הנשמה או פריחה ולבלוב של שיא הרגע, אך כאן נכנסת המילה האחרונה -מילת המחץ:
"דממה" הנותנת תשובה לכל הבית השני.
ישר כח על שיר זה!
תגובות