26/6/01
שתי ידיים פרושות קדימה
כפות ידיים פתוחות לרווחה
זרועות מתקפלות אלי גוף
עוטפות כתפיים.
חיבוק.
גול עצמי.
באין מי אחר שיחבוק.
- - -
כמיהה. השתוקקות
לאותו שיוריד מעלי את משא
העולם,
את משא הבדידות.
[ליצירה]
מוזר לי שהכותרת והמשפט חד המה.
נכון שזה משפט עתיק כאן, ונכון שקצת מוזר שאני נזכרת בשלוש וחצי בבוקר, שלוש שנים אחרי, להגיד.
ככה זה כשאני על יצירה אקראית. עלית בגורל.
עם זאת, משפט יפה.
[ליצירה]
מצחיקה התגובה שלך
כי זו תגובה מאוד חד צדדית. "תקראי ותפנימי" את אומרת לי. רק אדם שמאמין בלי סימני שאלות יכול לקרוא ולהפנים. אצל כל השאר מתעוררות שאלות מפעם לפעם ולשאול שאלות זה לגיטימי. אין כאן עניין של הפנמה.
ואגב, לענ"ד גם הסיום טוב. לא כולם יוצאים ממשברים יותר דתיים ומאמינים. כשכולנו מתים זה מעורר שאלות ואם לך זה לא מעורר לא נותר לי אלא לקנא בך (או, אם הייתי צינית יותר, לרחם עליך).
אגב "עקבות בחול", משעשע איך כל הבני עקיבא אימצו את זה. הידעת שזה משל מהברית החדשה?
עכשיו תחשבי שוב אם דווקא זה המשל שאת מפנה אותי אליו מכל המשלים שבעולם..
[ליצירה]
שבירה יקרה,
נהפוכו בן בנו של נהפוכו. הרי זה כל העניין. מילא אם היית כותבת את זה כתגובה למכתב הראשון, אז ניחא. אבל כתגובה למכתב השני? דווקא כזה שיש בו השלמה והכרה במי שאני?
באמת יכול להיות שזה מפני שלא קראת את הדברים עד תום. אבל no hard feelings. לא מצידי לפחות.
פשוט שנראה לי לא שייך להתלהב ולהגיב אחרי קריאת חלק מהדברים.
למה הדבר דומה? למי שיוצא לבקר מסעדת בשרים משובחת, אלא שהוא, איך לומר, צמחוני. וכיוון שכך הוא דגם רק את הסלט ואת התוספות, אבל את הבשר הוא אפילו לא הריח.
מילא, לא לקחתי קשה. ותודה בכל מקרה על הניסיון לקרוא.
כלנית
תגובות