אולי חשבתן
שהנה
בסוף
לא נשארה בה טיפת ציניות
והיא בוכה
בגלל הסוף.
בגלל הסוף
לא בכיתי.
בכיתי
כי הנה
כמעט שלא נשארה בי
טיפת אהבה משמעותית אליכן.
עדי .
-
אני אחלום לנצח...
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] לשרון, קודם כל, תודה (: תמיד אומרים שהשניים השלמים נהפכים לאחד שלם וגדול, בזה אני מטילה ספק. זה לא הגיוני, כי אם כך, למה לו, לאחד הזה, להתפרק, להישבר, להשאיר צלקת. אבל בעצם, כל העולם הזה לא הגיוני. אז לא משנה. תודה. ושבת שלום. [ליצירה]
- [ליצירה] ואז איך השיר מובן? [ליצירה]
- [ליצירה] גמני רוצה לצטט. ... אני מבקש לי ידידים. אך מה פירוש "לאלף"? -זהו עניין שהזניחוהו יתר על המידה- הסביר השועל- ופירושו: לקשור קשרים... לקשור קשרים?.. אמת, נכון הדבר, - ענה השועל- בעיני הנך עדיין נער קטן, שאינו שונה ממאה אלף נערים קטנים אחרים; אין לי צורך בך. אף אתה אינך זקוק לי; בעיניך אתה אינני אלא שועל הדומה למאה אלף שועלים אחרים. אך אם תאלפני נהיה זקוקים איש לרעהו: אתה תהיה בשבילי אחד ויחיד בעולם, ואף אני אהיה בעיניך אחד ויחיד בעולם כולו... .................................. ...על כן חיי משעממים כה. אם אך תאלפני, יאורו חיי כאילו זרחה לי השמש, או אז אכיר את קול פעמיך ואדע להבחין ביניהם ובין כל הצעדים האחרים. צעדיהם של האחרים מבריחים אותי אל מחילות העפר. ואילו צעדיך אתה יהיו באזני כקול נגינה אשר תעיר אותי לצאת ממחשכי מאורתי. שור! הרואה אתה את שדות הקמה המשתרעים שם? איני אוכל לחם. על כן אין לי חפץ בדגן, אף לא ענין בשדות-בר. והרי זה דבר מצער! אך שערך כעין הזהב. מה טוב יהיה חלקי לכשתאלף אותי! זכור אזכור אותך בראותי את השיבולים הזהובות, ורשרוש הרוח בקמה יערב לאזני מאוד... ....................................... הנסיך הקטן אילף את השועל. אך הנה הגיעה שעת הפרידה... אהה! - קרא השועל- בכה אבכה אם תעזבני... בך האשם,- אמר הנסיך הקטן-כי לא נתכונתי כלל להרע לך; אתה ביקשתני כי אאלף אותך... אמת, נכון הדבר- הודה השועל. אך כעת בכה תבכה!- אמר הנסיך הקטן. אכן...- השיב השועל. אם כן, אתה נמצא מפסיד! לא, אני נמצא נשכר בגלל עין הזהב אשר לשיבולים... ------------------------------------------------------------ גאולה לעולם, גאולה לעולם! אנטואן דה סנט-אכזופרי. ------------------------------------------------------------ החלטתי לא לתת לאף אחד לאלף אותי. אני לא שייכת לאף אחד, ואף אחד לא יכול לשחק בי. אני לא צריכה אף אחד. רואים את הנקודה? לא סנוביות. ---- אמרו לך פעם שלפעמים אתה ממש מזכיר את אח שלך? [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי את הסוף :) [ליצירה]
- [ליצירה] יו, רן, יש לך כמה מיותרים בשבילי? כי אני מרזה, ר"ל. [ליצירה]
- [ליצירה] . שלא נדע. |אנחה.| [ליצירה]
- [ליצירה] מן ההר אל העמק יש מדרון. הוא מדרון הקולות, אליו המחשבות נמזגו=נכנסו לתוכו, והמדרון, הווה אומר הקולות, והמחשבות - הפכו אחד, תוך מחול ערפילי של צלילים. בעצם, האני השר רוצה לבטא את הסוגים השונים של הצלילים - הקולות מחד, והמחשבות מאידך. גם המחשבות הן צליל, בעצם. צליל פנימי של הנפש. הקולות הם הצלילים החיצוניים, כמו שהמדרון בין ההר לעמק נמצא בחוץ. 'בשובי מן ההר אל העמק' - העמק הוא ביתו הקבוע של האני השר, אך הוא טיפס, אולי לטיול, אל ההר. את כל המחשבות שהוא רצה לחשוב, הוא רצה לחשוב בירידה בחזרה, לא בעליה. אך מחשבות אלו לא נחשבו לתוך עצמו - הוא לא ספג את המחשבות אל פנימיותו וחשב אותן, אלא - הן נספגו בדרך, במדרון הקולות. הוא, בעצם, הכניס מעצמו לדרך, כמו טבע בה את צעדיו. וכל זאת - 'במחול ערפילי של צלילים'. הקולות והמחשבות נמזגים במטושטש זה בתוך זה, אל תוך צליל לא ברור, בתוך ריקוד, המחול הלז מזכיר את מעוף הכלולות של הנמלים בעונת הזיווג (נו, הייתי חייבת!), ריקוד משולהב בו נמזג הפנים והחוץ - המחשבות והקולות - אל תוך הצליל העליון והנצחי, המחבר בין השמיים והארץ, בין הפנים לחוץ, העל-אנושי. המחול ערפילי, שכן - איננו יודעים בדיוק מה קורה באותו מפגש מסחרר. אולי זה מעל ליכולת ההבנה האנושית שלנו. הבית השני נראה קשור, אך עם זאת - לא קשור. הוא מדבר על אותה הדרך, אלא שמהצד העולה שלה - נדמה שהאני השר נזכר ברגעים בהם עלה אל ההר, מהעמק שהוא ביתו. רגעים יקרים שחלפו - נותן הרגשה של 'התבזבזו'. כל אותם רגעים שהתבזבזו כביכול, נתעטפו במסגרת זהב - זהב הוא דבר יקר. אולי הרגעים לא נתבזבזו - אלא פשוט היו יקרים, ועברו בנעימים, ולכן מוסגרו במסגרת זהב - לא מוסגרו, נתעטפו, נותן הרגשה חמימה יותר, אישית, מחבקת, ביתית. נראה שהאני השר מתגעגע לחמימות ביתית. אך בכל זאת - מסגרת זהב זה דבר נוקשה. הזהב הוא מתכת, ומטבע כל מתכת הוא להיות קרה. המסגרת הזאת 'בוהקת בינות לצללים'. - היא נקודת אור יחידה בין צללים רבים, בין דברים רעים, רגעים פחות יפים אולי, החשוכים, הקרים, הלא-ביתיים. תמיד קר יותר בפסגת ההרים. העמק מסמל את הבית והחמימות. למעלה - על ההר - קר. אבל בכל זאת, הרגעים היקרים חלפו בעת ההתרחקות מהבית ומהחום, אולי הם פשוט היו מיוחדים ויוצאי דופן, לכן הם יכלו להיכנס לתוך מסגרת זהובה, שמאירה את העולם שמחוץ לבית, שוב, הפנים והחוץ. מה יש בתוך המסגרת, ומה מחוצה לה. כמו תמונת-מזכרת, חוויה שעברה ולא תחזור, נתלה בחדר, מסגרת מזהב. היה נחמד לצאת מהבית, אך כעת אין לכך עוד טעם. הרי בבית, אחרי ככלות הכל, תמיד הכי חמים, וזהו המקום אליו תמיד חוזרים. (אך, לו לא היכרנו את קורות חייו של המשורר הדגול...) החיבור בין החוץ והפנים בבית השני הוא המסגרת. המסגרת מבדילה - אך יש בה שני צדדים - מצד אחד היא זהובה ויקרה, מצד שני היא קרה. היא שומרת את החום בתוכה, את הרגעים היקרים, אך מאירה לבחוץ. כמו הצלילים - שמחברים בין המחשבות שהן הצלילים הפנימיים, לקולות, שהם הצלילים החיצוניים. אך ההבדל בין שני הדברים הוא, שהמסגרת והרגעים בתוכה הם 'רגעיים' יותר. הניגוד בין המחשבות והקולות תמידי. [מזכיר במקצת את האווירה של אלתרמן בכוכבים בחוץ...] הה. יוצר דגול, בזה אין ספק. ישירות ליצירות האהודות. [ליצירה]
- [ליצירה] .. רדפוש, אני פשוט אוהבת אותך! (; אין עליך. זהו. הייתי בטוחה שכתבתי על זה אבל מסתבר שלא; יש את העניין של ההדרגתיות בהבנה. בהתחלה הכלים - אז הלא מובן - החצי מובן - המובן והמסודר באופן שלם. לילה טוב. [ליצירה]
- [ליצירה] הכוס הזאת, היא חייבת להיות כוס של יין. נכון? והצחוק, עד כמה הוא אמיתי? הכוס לא יכולה להיות כוס חד פעמית, אומנם, אבל היא שבירה. אוי. (שלוש וחצי לפנות בוקר. מה אני עושה כאן ערה. לילה טוב.) [ליצירה]
- [ליצירה] אוי, רן, הגם אתה בלא מובנים? נשמע שיר על חוסר חרטה ועמידה נגד א-לוקים..? אבל לא ברור. (מדפיסה, נראה, אולי ייצא להסתכל בחג.) (אני מניחה ש"כירסם" ו"פיסגת" זה תקין בכתיב מלא, אבל מוזר. לי. לא יודעת.) [ליצירה]
תגובות