כמה הבהרות:
את הידיים צייר מיכאלנג'לו, בציור 'בריאת האדם'. השאר זה שלי (בעזרת הפוטושופ)
הטקסט:
"על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו" (תהילים לב ו)
היה אמור להיות משולב בתמונה, אבל לא הצלחתי לעשות את זה קריא, אז בצער רב וויתרתי, ולכן זה בכותרת.
תהנו
prednisolone side effects in dogs go prednisolone 5mg tablets
היצירה נקראת "בריאת האדם".
(ודווקא להרבה מקטעי הפרסקו בקפלה הסיסטינית יש שם).
אישית, מפריע לי מאוד השימוש ביצירה הכ"כ נוצרית הזאת, שיחסי האדם והאל המתוארים בה הם לא ממש יהודיים, בלשון המעטה.
על "יופיו של יפת באוהלי שם" שמעת?
הסצנה היא תנכי"ת, ולא זכור לי שיש בה איזשהו אלמנט נוצרי מופגן (מלבד המיקום), בטח שלא בפרט הקטנטן מתוכו שבו השתמשתי.
ואם אפשר להשתמש בשירה נוצרית ומוסלמית בשביל חזנות ולהלחין פסוקים (כפי שנעשה במשך דורות והוכשר ואף עודד ע"י הרב עובדיה) אז למה לא בשביל לצייר פסוק?
חוצמזה שהתמונה די מטושטשת, וציינתי את המקור רק בשביל ההגינות, ולא בשביל לשים דגש על המקור.
הבעיה היחידה שאולי יש בציור היא האנשה של האל, שגם הנוצרים התנגדו לה, ונראה לי שזה רק רמוז בקושי, ואם לא מציירים פנים או משהו שהוא בברור ציור דמות האל, לא צריכה להיות בעיה.
תודה בכל זאת על האכפתיות, ופעם הבאה אשתדל לא להתעצל, ולחפש מקורות יותר ברוח היהדות
אני באמת פעורת פה (כלומר, הייתי, לפני שכתבתי תתגובה)
זה מהמם, מקסים, הכחול שם מטריף, זה גורם לי לסוג של טירוף
והאור כ"כ יפה
אפשר להדפיס את זה?
וואו
וואו
ווואאאווווווו
בתור אחת שלא מכירה את הציור, הוא מדהים. נכון שכשהבנתי שהוא נוצרי זה קצת ביאס, אבל אהבתי את התגובה של נבי"ש. חוכמה בגויים תאמין, אומנות זה לא תורה , זה לגיטימי. חבל שהפסוק לא השתלב, זה בהחלט יכול להיות מיוחד.
[ליצירה]
כמה הבהרות:
את הידיים צייר מיכאלנג'לו, בציור 'בריאת האדם'. השאר זה שלי (בעזרת הפוטושופ)
הטקסט:
"על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו" (תהילים לב ו)
היה אמור להיות משולב בתמונה, אבל לא הצלחתי לעשות את זה קריא, אז בצער רב וויתרתי, ולכן זה בכותרת.
תהנו
prednisolone side effects in dogs go prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
יש לזה שם.
היצירה נקראת "בריאת האדם".
(ודווקא להרבה מקטעי הפרסקו בקפלה הסיסטינית יש שם).
אישית, מפריע לי מאוד השימוש ביצירה הכ"כ נוצרית הזאת, שיחסי האדם והאל המתוארים בה הם לא ממש יהודיים, בלשון המעטה.
[ליצירה]
על "יופיו של יפת באוהלי שם" שמעת?
הסצנה היא תנכי"ת, ולא זכור לי שיש בה איזשהו אלמנט נוצרי מופגן (מלבד המיקום), בטח שלא בפרט הקטנטן מתוכו שבו השתמשתי.
ואם אפשר להשתמש בשירה נוצרית ומוסלמית בשביל חזנות ולהלחין פסוקים (כפי שנעשה במשך דורות והוכשר ואף עודד ע"י הרב עובדיה) אז למה לא בשביל לצייר פסוק?
חוצמזה שהתמונה די מטושטשת, וציינתי את המקור רק בשביל ההגינות, ולא בשביל לשים דגש על המקור.
הבעיה היחידה שאולי יש בציור היא האנשה של האל, שגם הנוצרים התנגדו לה, ונראה לי שזה רק רמוז בקושי, ואם לא מציירים פנים או משהו שהוא בברור ציור דמות האל, לא צריכה להיות בעיה.
תודה בכל זאת על האכפתיות, ופעם הבאה אשתדל לא להתעצל, ולחפש מקורות יותר ברוח היהדות
[ליצירה]
אני באמת פעורת פה (כלומר, הייתי, לפני שכתבתי תתגובה)
זה מהמם, מקסים, הכחול שם מטריף, זה גורם לי לסוג של טירוף
והאור כ"כ יפה
אפשר להדפיס את זה?
וואו
וואו
ווואאאווווווו
[ליצירה]
בתור אחת שלא מכירה את הציור, הוא מדהים. נכון שכשהבנתי שהוא נוצרי זה קצת ביאס, אבל אהבתי את התגובה של נבי"ש. חוכמה בגויים תאמין, אומנות זה לא תורה , זה לגיטימי. חבל שהפסוק לא השתלב, זה בהחלט יכול להיות מיוחד.
[ליצירה]
זה קצת הורס
מההתפעלות, כשיודעים שזה נעשה על ידי תוכנה, אך הדבר הראשון שיצא מפי היה וואוו!
יש'ך את זה בצבעים, אחי אתה מאיר, חבל'ך על האף.
[ליצירה]
[ליצירה]
אנסה לתאר בקצרה את החוויה שאני עובר בקריאת השיר:
הבוטות בשורות הראשונות מפילה מהרגליים.
זהו. אין יותר תשובות, אין קרקע מוצקה לדרוך עליה.
וכך השיר לוקח אותנו ל'ים' ,למציאות שדבר לא ברור בו .
השבילים, אין בסופם. כלומר אין נקוודת אחיזה ברורה, אי אפשר לסמוך על אור בקצה המנהרה...
או שאולי אפשר?
אולי יש אור אחד בודד בוהק?
כמעט לא קיים אבל כמעט לבן, כמעט תקווה?
אולי בסוף יהיו לכל פתרונות?
אבל כרגע, מעבר לחוסר הוודעות, מכה המציאות הקונקרטית, מגע ידה החם של האחות, קיום אנושי מיידי וממשי שדוחק הצידה את הרלוונטיות של הרגשת חוסר הברירות.
כאילו עוד רכע ייפול כוכב-
התקווה הנואשת של ילדה קטנה מאפשרת להאחז במשהו גם אם הוא לא וודעי, לא ממשי, אור הגיוני.
הילדה הקטנה מאמינה גם בלי הוכחות, ומגע ידה החם וחלומותיה נותנים תיקווה חדשה, כמו כמשאלה שמביעים על כוכב נופל...
כמובן שאני לא מתיימר לומר שזה ה"משמעות" של השיר, רק חלון קטן למה שזה עורר אצלי,
מצפה לפרסומים נוספים,
תודה
שמואל
[ליצירה]
ראשית כל ברכות לרגל פרישת הכנפיים. כולנו צריכים להחליף זהות מפעם לפעם כדי לעוף לגבהים חדשים.
שנית- הארה כללית:
אני קורא את השיר. אני קורא אותו שוב. פעם שלישית.
ונעצר.
כמה טוב שיש כאן באתר שירים שעוצרים אותי וגורמים לי ליקרוא אותם 3 פעמים. בשביל דברים כאלה שווה להיות חלק מהיצירה הזאת שנקראת 'צורה'.
ולשיר עצמו:
יש כאן דימוי אחד שולט, של הנפש כים.
שירים רבים משתמשים בדימויים כאלו, אך הרבה פעמים בצורה פשטנית. כאן הים הוא דווקא מורכב.
שני כוחות- גאות ושפל, שני מצבי נפש הפוכים.
שני המצבים הקיצוניים מובילים את הדמות בשיר אל כאב.
מכאן כבר אני לא לחלוטין משוכנע:
נראה ששני הכוחות הם בעצם שני תיאורים הפוכים לאותו דבר.
הליכה עד הקצה. עד קצה הכאב והתפיסה לגאות, עד סוף התהום והספיגה בשפל. מעצמך לתוכך, שניהם בו זמנית. גבול הכאב והספיגה- שניהם שווים, והפוכים
מיצוי עצמי ללא גבולות אך ללא וויתור עצמי. התוצאה הבלתי נמנעת היא תמיד התנפצות.
עוד ביטוי לכפילות הזאת, של מיצוי עצמי מבפנים ומבחוץ- היא נקודת המבט המורכבתה של הדמות . האם הים בתוכה, מחוצה לה היא עצמה?
אני לא בטוח שהשניות הזאת מכוונת, אבל היא מוצלחת ותורמת לשיר בכל מקרה.
ההתנפצות, הצעקה, הסחרור. ההליכה עד לקצה היא תמיד אלימה, תמיד הורסת. אפילו בתוך גבולות העצמי
"אָת גאות ושפל גם יחד, משתוקקת
לחוות את עצמך
לדעת."
שורה מצויינת שממצה את הרצון בחלק הראשון של השיר. אך החלק השני מבהיר לנו נקודת מבט יותר מפוכחת.
לא הכרחי לקרוע את עצמנו לגזרים, להתנפץ. החוף
(אולי האחר?)
הוא לא רק מה שמתנפצים עליו. זקוקים לו כמו עוגן. שפיות, אהבה, איטיות, אור הרמוניה.
סך הכל שיר מעולה מכול הבחינות. במיוחד השימוש באותו דימוי סוער של הים בחלק הראשון, בצורה מרגיעה בחלק השני, בעזרת החוף והעוגן.
הדבר היחיד שהפריע לי הוא המוטיב של האור, שאמנם מתאים הכללי של השיר, אבל זה מבבל בל כשיש דימוי אחד שולט, ואז עוד דימוי מופיע רק לכמה שורות (ודוקא החשובות ביותר).
אבל שוב, סך הכל שיר נפלא
בברכת "לגימות איטיות" ומרוות, ו"הרגלת נפשנו בטוב"
ובלי שום ירקות מיוחדים,
נביש
prednisolone side effects in dogs bilie.org prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
אני לא השתמשתי במילה ציניות. ציניות משמשת לזלזול , לליגלוג,ובעיקר לביטול. הקריצה עושה פעולה הפוכה. שירים הם עניין של אפשרויות. השיר לוקח את המציאות כמו שהיא ומראה לנו אותה בצורה חדשה שלא דמיינו עד עתה. אך שיר מוצלח גם יודע לקרוץ. הקריצה היא לא ביטול מה שנאמר, אלא הפתיחות לאפשרויות אחרות.
למשל בשיר הזה. אם השיר יקבע נחרצות שכל מה שיש כאן הוא "נוזלים טפלים" אז זה באמת זילזול. אך הקריצה מאפשרת נקודות מבט מגוונות.
דווקא הציניות היא היא אשר לא מאפשרת לראות את האופטימיות שבקריצה. הציניות אומרת שאין הבדל בין המן למרדכי כי שנייהם לא שווים דבר. הקריצה מסתכלת על המן ואומרת שאולי גם הוא יכול להיות מרדכי
עדה-עדה-לא-ידע
נביש
[ליצירה]
יום אחד עו תיהיי בורחס
אבולוציה ןמדע מפוכח עוד יוכיחו את אלוהים?
לפחות הרב קוק חשב ככה, אבל הוא דווקא הכיר רק את דרווין. העניים הפקוחות כאן הם בעצם ההכרה בחוסר משמעותו של התהליך המדעי, כשההסטוריה של הרעיונות מראה לנו את האגוצנטריזם שמניע את המדע ולא להפך. אז עכשיו לא נאמין לשום תגלית אנושית, כי הם כולם בעצם ביטוי למה שאנחנו חושבים על עצמנו בתת מודע (או אם רוצים להקצין- כליו דיכוי בידיו של הגבר הלבן הארופאי) ולא אמת אוביקטיבית.
תגובות