הייתי כפי שאני
לא הפכתי אחר
נותרתי במקום שבתי
כה בודד ועגמומי
לרגל זה היובל
אני עובר לאחר
להעביר חיי
בנופי דקל וטורקיז
כחלק מן הנוף
כאדוות גלים רכים
כסלע שונית אלמוגים
צופה אחורה בזמן
בעיניים עששות
קרוב לשבע שנים באתר "צורה" ועדיין היד (עם העט) נטויה.
נשוי ואב לשתי בנות.
עוסק בכתיבה בתור תחביב ובתור עורך ספרותי ורעיוני
לאחרונה יצא ספרי "מיתר סמוי"
[ליצירה]
הניתוח השבועי שלי
מה אשורר לך אהובה ומי הקט אנוכי
עטי לא יעמיד הרי לך יתד נאמן
את כחול עיניך מני אדרבא, הפוכי
את הררי הצחור בינות שפתי הארגמן
הדובר פונה אל הנמענת – האהובה. באמירה כי עטו לא יוכל לתאר את הודה והדרה
=כאן לא הבנתי את התקשיר של "את כחול עיניך מני אדרבא הפוכי- את הררי הצחור
בינות שפתי הארגמן" = מהי הכוונה כאן?
אני הבנתי כי העט לא יוכל לתאר את יופיה והדרה של העומדת מול הדובר
ידֵך הענוגות מעל ראשי הסֵרי
נשליני אף משובל-שמלתך
אחֶר אז תאהבי, לו התמסרי
אמותה! די במלתך
"ידך הענוגות מעל ראשי הסרי"- היא אוחזת בראשו. סומכת ידיה על ראשו, ואולי לא מדובר פה ביד פיזית. אולי המוזה היא זו שסומכת ידיה על ראשו ואינה מרפה, וגורמת לו לכתוב את השיר או לפנות אליה.
"אחר אז תאהבי – לו התמסרי" זו תפנית בשיר – מה קרה בין הבית הראשון לבית השני- אין כתוב כאן ואין מידע, יש פער במידע, הקורא תריך להשלימו. שהרי בבית הראשון הדובר היה "דלוק" על העלמה ואילו בבית השני אנו מגלים שהוא אולי דוחה אותה. עד מוות:
"אמותה! די במילתך!"
[ליצירה]
---
הראו מסדרי הבבלי את הירושלמי?
רבים מבקרים וחכמים עוסקים בשאלה זו-האם ראה הבבלי את הירושלמי,
סך הכל מה שנכתב בזה,
יש ראיות כי הירושלמי ראה את הבבלי.
:))))
[ליצירה]
---
סנטימנטלי ומעורר געגועים.
התמונות מנציחות ומקפיאות (ואולי גונבות) שנייה מחיינו ומקפיאים אותה לנצח...
די מזכיר את רוח השיר "דיוקן אמי על הפסנתר" בביצועו של יהורם גאון