כמו עוף החול לעלות מן האש
שנית להצמיח כנפיים
לעולם מתוכה לפרוח, נואשת
ולעולם לשוב ולבעור
כנפי שחר
-
"אֶשָּׂא כַנְפֵי-שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם: גַּם-שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ" (תהלים קל"ט)
ילידת 83
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] הצעה תחילה יש לתקן "מו" ל- "מן" או "מין". כמו עוף החול לעלות מן האש, להצמיח שנית כנפיים ולפרוח אל העולם מתוכה (או מלהבותיה=ניגוד), נואשת, לשוב ולבעור לעולם. טקסט חביב:) המ(ר)קיז דיו [ליצירה]
- [ליצירה] כנפי שחר שלום, כמה טוב לפגוש עמיתי כתיבה ותיקים מהעשור הקודם. את וב הכותבים של היום אינני מכיר ושטף הכתיבה שלהם לא מאפשר לעקוב ולהגיב עליהם..... שלא לדבר על התוכן והמטאפרות (?!?) אז אשמח להמשיך ולקרוא מייצירותייך. [ליצירה]
- [ליצירה] מיכל - זה אם הקורא קצר-רוח. לסיפורים של טל יש קצב פנימי משלהם - נכון, איטי יותר. אבל שווה לקחת נשימה ארוכה ולהקשיב לו. למרות זאת, לפעמים צריך לשים גבול גם לזה. ובמיוחד להמנע מחזרות רבות על אותו תיאור - זה באמת מיותר... [ליצירה]
- [ליצירה] הוא נראה כל כל זקוק להגנה... [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי את השנינות! [ליצירה]
- [ליצירה] געגועים להירושימה יש לך קרובים בנאגאסקי או משהו? השיר הזה נראה לי כלא מחובר לשום דבר שקרה ב-50 שנה האחרונות. אילו "פטריות" עוררו אותך לכתוב את זה? [ליצירה]
- [ליצירה] שושנת בר יקרה. אני מניחה שהמכתב הזה הוא אמיתי ולא פיקציה. ואם כך אני רוצה שתדעי שאני מעריכה אותך על האומץ להודות בדברים האלה ולהעלות אותם כך על הכתב, למרות הכאב שהם לבטח גורמים... [ליצירה]
- [ליצירה] אוקי, מעניין. ולגמרי בלי קשר, יש לי הצעה בשבילך לפורים: תנסה להפיק אלכוהול מחציל! "ליקר חצילים" - זה יכול להיות נחמד. יגרום לאנשים להקיא עוד לפני שישתכרו.... [ליצירה]
- [ליצירה] טל - סיפור יפיפה פיוטי וכובש! (לפעמים התיאורים קצת מתארכים ומסרבלים מדי לטעמי, אבל הסה"כ מקסים) אהבתי מאוד את הצורה הכל כך מדוייקת שבה את מתארת תהליכים בנפש - ברגישות ובתובנה. אניהה לעצמי אם זה חייב להיות כך - האובדן של המגע עם הנקודה הפנימית, עם המעיין הפנימי, עם ה"כנפיים". האם יצירה לדעתך חייבת לבוא מתוך תהום, האם זו תמיד חייבת להיות זעקה נואשת? זה נכון שכאב נותן כוחות של "בעירה" פנימית. אך האם אושר חייב להוביל לדעיכה? - ואולי הוא יכול לתת כנפיים מסוג אחר? אולי יש יופי אחר, אנרגיות שנובעות ממקום אחר, שמגיעים אליו דווקא כשהנפש פנויה מהתנפצויות מרסקות? הכמיהה הרי לעולם תהיה שם - עד אנסוף. עד הגאולה האמיתית והשלימה. כי הגעגוע שלנו שאוב מעולם פנימי יותר, מן הנשמה הטהורה שלנו שנחצבה מכסא הכבוד, שהיתה אחת עם האור האלוקי עצמו - וזה כזה אור שהעולם הלא-גאול לעולם לא יוכל להכיל. ואני מאמינה שהגעגוע לשם טבוע בנו, איפהשהוא בלא-מודע. ואם מתחברים לשם - אני מאמינה שגם הכמיהה והאש הפנימית יבואו ממקום יותר עמוק, יותר מזוכך, יותר אמיתי. [ליצירה]
- [ליצירה] שנת חורף... זה עניין של תקופות. אם לא היה לנו את הלילה לשינה, איך היינו יוצרים ביום? תנוחי, זה בסדר... יו"נ [ליצירה]
- [ליצירה] השיר באמת יותר טוב עכשיו. "ובילע המוות לנצח, ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים" - שנזכה במהרה... [ליצירה]
- [ליצירה] די תגובות מתנשאות ואלימות! וילד - שיר מקסים. כל כך ממחיש את דלות השפה השבורה שלנו מול בוראנו... [ליצירה]
תגובות