תחילה יש לתקן "מו" ל- "מן" או "מין".
כמו עוף החול לעלות מן האש,
להצמיח שנית כנפיים ולפרוח
אל העולם מתוכה (או מלהבותיה=ניגוד), נואשת,
לשוב ולבעור לעולם.
טקסט חביב:)
המ(ר)קיז דיו
כנפי שחר שלום,
כמה טוב לפגוש עמיתי כתיבה ותיקים מהעשור הקודם. את וב הכותבים של היום אינני מכיר ושטף הכתיבה שלהם לא מאפשר לעקוב ולהגיב עליהם..... שלא לדבר על התוכן והמטאפרות (?!?) אז אשמח להמשיך ולקרוא מייצירותייך.
[ליצירה]
הצעה
תחילה יש לתקן "מו" ל- "מן" או "מין".
כמו עוף החול לעלות מן האש,
להצמיח שנית כנפיים ולפרוח
אל העולם מתוכה (או מלהבותיה=ניגוד), נואשת,
לשוב ולבעור לעולם.
טקסט חביב:)
המ(ר)קיז דיו
[ליצירה]
כנפי שחר שלום,
כמה טוב לפגוש עמיתי כתיבה ותיקים מהעשור הקודם. את וב הכותבים של היום אינני מכיר ושטף הכתיבה שלהם לא מאפשר לעקוב ולהגיב עליהם..... שלא לדבר על התוכן והמטאפרות (?!?) אז אשמח להמשיך ולקרוא מייצירותייך.
[ליצירה]
חבל...
חבל שסיימת את זה ככה. כל כך אהבתי את הדרך שהיהודי עשה מתוך החולין, מתוך הסתמיות וחוסר המשמעות, מתוך המצוקה - אל הקדושה, אל ההרווחה, אל האושר, שנתנה לו ירושליים. גם האנלוגיה לציפור היתה טובה. למה הרסת??!!
[ליצירה]
זה פשוט כל כך נכון! זה קרה פעם גם לחתן חידון התנ"ך באיזו שהיא שנה, כשראש הממשלה או הנשיא שאל אותו אחרי החידון איזו שאלה, והבחור המופתע ענה שזה לא בחומר...
[ליצירה]
הדס,
ביצירותייך את שבה ומקוננת על עולם שאבד. בעצם, כל יצירותייך הם קינה אחת גדולה. כאילו את חשה על בשרך את אובדן התום, הטבעיות, החיוניות, הפשטות - כאילו היה עולם כלשהו שבו הכל היה אמיתי יותר, שורשי יותר, ואנחנו עכשיו כמו חסלט - גדלים על מצע מנותק.
וזה מאוד מסקרן אותי הדס - מניין לנערה בת 17 שנולדה, בעצם, לתוך "עולם הבטון והפלדה", תחושת אובדן חריפה שכזאת? על מה את בעצם מתאבלת כל כך? או שאולי אין זה אבל אלא כמיהה, לאיזו אותנטיות שמעולם לא חווית, ולכן את מציירת אותה לעצמך ככזו שהתקיימה בעולמות אגדיים ואיננה עוד?
תגובות