[ליצירה]
.
רעות- אני לא זוכרת אם בתור ילדה דילגתי על התאורים בספרים אבל המחשבות האלו הן מחשבות שבאמת חשבתי כשהייתי קטנה.
אני זוכרת את עצמי עומדת ומפריחה בועות ולוחשת להן מילות פרידה ומנסה לדמיין את הארץ אליה הן עפות, וגם בים- מאז שאני קטנה, כשמגיע גל מלא בקצף, אני מתכופפת ומדמיינת שכל הקצף שמקיף אותי זו שמלת מלמלה מפוארת.
כך שזה כן יכול להיות במציאות.
(כמובן שלא האמנתי בדברים האלה *באמת*)
[ליצירה]
.
ליצנית יקירתי (אני מתגעגעת אליך!)- אני ממש מסכימה עם מה שכתבת, אני חושבת שזה דבר שהבנתי רק השנה וברוך ה' אני בתהליכים לצאת משם.
הדמיון מקסים ואני לא מתכוונת לותר עליו אבל אין בו מקום לסביבה האמיתית שלי- וזה מה שקשה.
[ליצירה]
.
דנה- הדברים האלה לא מיותרים בשלב ה'נַעַרי' של החיים אך מגיע זמן בו הנפש כבר בשלה לשלב הבוגר יותר והרגש רוצה להרעיף עצמו על המקום שנכון לו עכשיו.
בשלב הביניים הזה בו הרצון הבוגר עטוף בחיצוניות הבוסרית עדיין- הרגש מתבזבז (בין היתר) כי הוא כבר לא מסתפק בדברים בהם מימש עצמו בעשרים השנים האחרונות אך זה הדבר היחיד שהוא מכיר.
כמובן עד שההוא יבוא ויאמר
וערוגית- אני לא חושבת שזה גורם לאדם להיות פחות שלם, רק קצת מבולבל.
תגובות