[ליצירה]
קודם כל, יופי שאת פה.
שנית, אהבתי את השיר ואת האינטימיות והצניעות שנכרכות בו, אבל דעתי היא שצריך להדק אותו.
הערפול בבית הראשון, מה היא הקופסה, מה רקום עליה, הזהות בינה לבין המפה הנרקמת, יצרו, אצלי לפחות, בלבול ולא עושר.
כדי להבהיר את כוונתי אשאל כך: מה רקום על המפה, חלומותיכם הישנים, או החלומות שלך לבד? אי אפשר להבין את זה מהשיר.
גם לא הבנתי למה לתלוש חוטים ממפה כל כך יפה... אבל הסוף יפה.
:)
[ליצירה]
נמאס לשתוק אותך ואי אפשר אחרת.
ואי אפשר יותר להתחכם ולחרוז ולמצוא פואנטות ולחנך.
כי יש דברים שמולם מילים לא יועילו- השתמשו כבר במילים שלך למשהו הרבה יותר נשגב. עזוב, אל תדבר, שב בצד על מזרון האבלים, תתבונן, תכיל בתוכך, ולך עם זה אל החוץ, אל הרחוב, לדכא בעיניך, עד עפר, את ההמולה המצטחקת הזו, שפתאום כל כך תפלה.
תגובות