[ליצירה]
ביאור קצר-ארוך
הייתי צריכה לדייק יותר בניסוח, אשמח אם תוכלי לעזור לי למצוא את המלים לתחושה...
יש לי בעיה גדולה. אני לוקה בחוסר סבלנות. חוסר סבלנות לפרטים קטנים, חוסר סבלנות לתהליכים (מה שמפריע מאד כשעוסקים בעבודה חינוכית). זה מפריע לי אפילו לסדר את החדר כי אין לי סבלנות לזה. בכל אופן- זו מידה שאני צריכה לעבוד עליה המווון. לפעמים אני כל כך נחפזת לעבוד על איזו מידה מגונה בילהלן- חוסר הסבלנות, עד שכל העבודה שלי לא שווה כלום, כי אין לי את הסבלנות כדי לעבוד עליה בתהליך מתמשך ואמיתי...ולכן, אני 'מחכה' שהדעת בתוכי תתישב ואז יהיה לי מה שנקרא 'יישוב הדעת'.
מה שאני מנסה לומר זה שכדי להשיג את המתנה שנקראת "יישוב הדעת", צריך סבלנות, כלומר "יישוב דעת". מעין אבסורד שכזה. (ולכן קראתי לזה 'המתנה', שמשמעותה היא גם ציפיה, וגם ה-מתנה)
אקיצור, ממש מתנצלת אם שיגעתי אותך, או קדחתי יותר מדי. מקווה שהתמונה הובהרה, ואם לא-עשיתי כמיטב יכולתי... וממש תודה על התגובה!
[ליצירה]
אהבתי את הרעיון, אם כי
נראה לי שזה לא מספיק "מתייפייף" כדי להיות שיר. נוטה יותר לכיון ה'מונולוג'.
מזכיר לי שתמיד כשיש קשיים , אפילו קטנים, יש ענין להזכיר לעצמנו שתכל'ס- בשביל זה אנחנו כאן...
מה קוראים אותו "אדם לעמל יולד", 'סיסמתי' ככל שישמע, ההתמודדות מול הקושי- היא, היא המטרה. (שמעתי מהרב טל , ואהבתי מאד)
אז איך היינו אומרות באולפנה?
"שנזכה"?
שנזכה...
נ.ב. אהבתי את ההקבלה של -אור גדול, חיוך קטן.
[ליצירה]
אני היחידה שרואה כאן ביקורת
שנוגעת בבפנוכו של הבטן של החינוך הדתי-לאומי?...
בכל אופן- זה העביר את הנקודה בציניות מקפיאה ואמיתית.
ואל תדאג, נהר, אני לא היתי מביאה את זה בחיים לפעולות בני עקיבא...
תגובות